הזכויות של אמא אדמה


פוסט זה כבר פורסם בהעוקץ (ב-4 למאי 2010). 

הבחירות בבריטניה, כמו בכל מדינה דמוקרטית אחרת, הן חלק מובן מאליו של משטר דמוקרטי. אולם, כאשר מפנים את המבט אל כל בני האדם שמושפעים מבחירות אלה ולא יכולים להשתתף בהן, מתברר שהן חלק ממשטר גלובלי לא דמוקרטי. בהארץ של סוף השבוע התפרסם ששמרי צמרת, סרבן שירות בצה"ל, יחד עם פעילים אחרים יזם העברה סמלית של השפעה על הבחירות בבריטניה לאזרחים של מדינות חלשות אחרות אשר מושפעים בהכרח מתוצאות הבחירות במדינות החזקות. המטרה היא העלאת המודעות של אזרחים במדינות המערב ובכלל לרשת הקורים הלאדמוקרטים שתהליכי הגלובליזציה הניאוליברלית טוו סביבנו. זאת, על רקע היומרה של מדינות המערב להפיץ לכאורה את הדמוקרטיה בחלקי עולם לאדמוקרטיים בכוח הזרוע. בימים אלה, מדווחת נעמי קליין ב– The Nation על יוזמה חדשה ומסוג אחר והפעם מכיוון דרום להפיץ דמוקרטיה בעולם.

תנועה סביבתית חדשה בבוליביה

מאת: נעמי קליין

21 אפריל, 2010

קוצ'במבה, בוליביה

היה זה 11 בבוקר כאשר איוו מוראלס הפך אצטדיון כדורגל באמצעות שורה של אביזרים (צלחות מנייר, כוסות פלסטיק, מעילי גשם חד פעמיים, מוצרים של עיבוד דלעת, צלחות מעץ, ופונצ'ו (שכמיות) צבעוניים) לכיתת לימוד ענקית. הוא עשה שימוש בכל האביזרים כדי לטעון שכדי להיאבק בשינוי האקלים, ”אנו צריכים לשוב אל הערכים של העמים הילידיים.“ המדינות העשירות לא מתעניינות בלקחים אלה ובמקום זאת מקדמות תוכנית פעולה אשר במקרה הטוב תעלה בממוצע את הטמפרטורות בעולם ב-2 מעלות צלזיוס. ”משמעות עלייה זו היא המסת הקרחונים בהימלאיה ובאנדים,“ אמר מוראלס לאלפים שהתכנסו באצטדיון, כחלק מ”כינוס עמי העולם על שינוי אקלים ועל הזכויות של אמא אדמה.“ מה שהיה מובן מאליו והוא לא היה צריך לומר לקהל באצטדיון היה שלעם הבוליביאני אין יכולת להציל את הקרחונים שלו בעצמו, ואין זה משנה עד כמה הבוליביאנים יאמצו אורח חיים בר קיימא.

היו גם רגעים של נחת, קלילות ואבסורדיות בפסגת האקלים בבוליביה. אולם, הרגש התתקרקעי שהניע את הכינוס הזה היה זעם כנגד חוסר אונים. אין תמה על כך, שכן בוליביה עוברת שינויים פוליטיים דרמטיים. היא הלאימה תעשיות חשובות ושמה במרכז את קולותיהם של עמים ילידיים כפי שלא נעשה מעולם לפני כן. אבל בכל הנוגע למשבר הקיומי הכי דוחק—המסת הקרחונים של בוליביה בקצב מעורר דאגה, והאיום על אספקת מים בשתי ערים גדולות—הבוליביאנים נותרים חסרי אונים ברצונם לשנות את גורלם בעצמם. הסיבה היא שהפעולות שמביאות להמסה אינן מתרחשות בבוליביה אלא בכבישים המהירים ובאזורי התעשייה של המדינות המתועשות. בפסגת האקלים בקופנהגן, מנהיגים של מדינות בסכנה כמו בוליביה וטובאלו (מדינת איים באוקיינוס השקט ידועים כ”איי אליס“) טענו בלהט בזכות קיצוץ עמוק בפליטות המזהמים אשר עשוי למנוע קטסטרופה. הם נענו בנימוס שהצפון אינו מוטרד באותו אופן מבעיה זו. יתירה מזאת, ארה"ב הבהירה שלשם פתרון בעיית שינוי האקלים היא אינה זקוקה לשותפות של מדינות קטנות כמו בוליביה. היא תדון מאחורי דלתות סגורות עם מדינות מזהמות כבדות אחרות ותודיע לעולם על ההחלטות ותזמין את כל מדינות העולם לחתום על ההסכם. זהו הסכם קופנהגן. כאשר בוליביה ואקוודור סירבו להיות חותמת גומי, ממשלת ארה"ב קיצצה את הסיוע שהיא מעניקה להן לשם התמודדות עם שינויי האקלים בשלושה מליון דולר ובשניים וחצי מיליון דולר בהתאמה. ”זו אינה נסיעה חופשית,“ הסביר הנציג האמריקאי ג'ונתן פרשינג. אל מול התביעה הדרומית להחזרים על ”חוב אקלימי,“ והדחייה של הרעיון של ”סיוע אקלימי,“ המסר של פרשינג הוא מצמרר: אם אתה עני, לא נתונה לך הזכות לקבוע את סדר העדיפויות של הישרדותך.

כאשר מוראלס הזמין ”תנועות חברתיות ומגינים של אמא אדמהמדענים, אקדמאים, עורכי דין וממשלות“ לבוא לקוצ'במבה כדי להשתתף בפסגת אקלים מסוג חדש, היה זה מרד כנגד חוויה זו של איןאונים. מעין ניסיון לבנות בסיס של כוח על בסיס הזכות להישרדות. בהזמנה לכינוס, ניסחה הממשלה הבוליביאנית ארבעה רעיונות גדולים:

  1. הצהרה אוניברסאלית בדבר הזכויות של אמא אדמה: יש להקנות לטבע זכויות כדי להגן על מערכות אקולוגיות מפני כליה.

  2. בית דין לצדק של אקלים: אלה שמפירים את זכויותיה של אמא אדמה והסכמים סביבתיים בינלאומיים אחרים יועמדו לדין.

  3. חוב אקלימי: מדינות עניות צריכות לקבל פיצוי על המשבר האקלימי שניצב בפניהן על אף שלהן היה חלק קטן ביצירתו.

  4. משאל עולמי על שינוי האקלים: מיסוד של מנגנון שיאפשר לקולם של אנשים בכל רחבי העולם בנושאים אלה להישמע.

הצעד הבא היה להזמין את החברה האזרחית הגלובלית לנסח את הפרטים. 17 קבוצות עבודה הוקמו, ולאחר שבועות של דיונים מקוונים, הם נפגשו בקוצ'במבה למשך שבוע במטרה להציג את ההמלצות הסופיות שלהם בסיום הועידה. התהליך מרתק אך רחוק ממושלם. למשל, כפי שג'ים שולץ מהמרכז הדמוקרטי אמר, קבוצת העבודה על המשאל העולמי כילתה יותר זמן בדיונים על השאלה האם להוסיף למשאל שאלה בזכות ביטול הקפיטליזם מאשר בשאלה כיצד בכלל אפשר לקיים משאל גלובלי. אולם, התרומה החשובה ביותר של הפסגה עשויה להתברר כמחויבות הסוחפת של בוליביה לדמוקרטיה השתתפותית. זאת, משום שאחרי הכישלון של פסגת קופנהגן, קריסת הדמוקרטיה הולכת ומתפשטת כמו וירוס. הפתרון של האו"ם, להעניק קולות שווים לכל 192 המדינות נתפס כמגושם מדי ובמקומו מעדיפות המדינות החזקות למצוא פתרונות בקבוצות קטנות. אפילו דוברים סביבתיים אמינים נסחפו בזרם: ”יש לי תחושה ששינוי האקלים עשוי להיות נושא חמור כמו מלחמה,“ אמר לאחרונה ג'יימס לבלוק לגארדיאן. ”אנו עשויים להיות חייבים להשעות את הדמוקרטיה לעת עתה.“ אבל בפועל, אלה הקבוצות הקטנות—כמו אלה שהוזמנו לקופנהגן—הן שגרמו לנסיגה ולהחלשה אפילו של הסכמים קיימים שאינם מספקים. לעומת זאת, מדיניות שינוי האקלים שהוצעה על ידי בוליביה נוסחה על ידי תנועות חברתיות דרך תהליך השתתפותי, והתוצאה הסופית היא החזון הטרנספורמטיבי והיסודי ביותר שנוסח עד כה.

לקראת כינוס האקלים הבא של האו"ם בקנקון, בוליביה מנסה לקחת את מה שהשיגה ברמה הלאומית ולהפוך אותו לגלובלי באמצעות פסגת קוצ'במבה, כלומר להזמין את העולם להשתתף בניסוח של סדר יום אקלימי משותף. במילותיו של שגריר בוליביה לאו"ם, פאבלו סולון, ”הדבר היחידי שיכול להציל את המין האנושי הוא המימוש של דמוקרטיה גלובלית.“ אם הוא צודק, התהליך הבוליביאני עשוי להציל לא רק את עולמנו המתחמם אלא גם את הדמוקרטיות הכושלות שלנו.

המאמר המקורי באנגלית

יוזמה זו מזכירה לי את היוזמה של סובקומנדנטה מרקוס (Subcomandante Marcos) באמצע שנות ה-1990 שהובילה להתהוות של רשתות גלובליות של פעילים למען גלובליזציה אחרת. באחד בינואר 1994 פרץ ”מרד“ של הזאפאטיסטאס באזורי הצ'יאפאס שבמכסיקו בתגובה להסכם הסחר החופשי בצפון אמריקה (NAFTA). מימוש ההסכם העמיד בסכנה קיומית את הקבוצות העניות, המוחלשות, המדוכאות והמנושלות ביותר במכסיקו – הילידים האמריקאים של הצ'יאפאס. המרד שהיה חסר סיכוי מלכתחילה כמבצע צבאי חוסל במהירה בידי צבא מכסיקו, אולם הידיעות עליו התפשטו בעולם כשריפה בשדה קוצים שהציתה את דמיונם של פעילים רבים. מרקוס הזמין אל הג'ונגל בצ'יאפאס פעילים מכל היבשות למפגש שהפך לסדרה של מפגשים גלובליים ולהקמה של רשתות פעילים בכל העולם נגד הגלובליזציה הניאוליברלית ובעד גלובליזציה אחרת. שם, בג'ונגל המכסיקני החל להתגבש האופי הגלובלי של רשתות הפעילים למען גלובליזציה אחרת. כעת, הזמנה לניסוח סדר יום גלובלי משותף על בסיס ערכים ילידיים באה מראש מדינה באמריקה הלטינית שהוא ממוצא אמריקאי ילידי

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: