אקטיביזם של אווטאר


פוסט זה פורסם כבר בהעוקץ (ב-8 לאוקטובר, 2010)

דימויים מתרבות פופולארית הפכו לאחרונה לבסיס מעורבות באקטיביזם עולמי – חובבי הארי פוטר למען זכויות גאים בארה"ב, מפגינים פלסטינים נגד הכיבוש הישראלי עוטים את הכאפיות המסורתיות שלהם על עור גופם צבוע בכחול כמו אנשי הנאבי באווטאר.

ספטמבר 2010

מאת הנרי ג'נקינס

חמישה פעילים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים צבעו עצמם בכחול כדי להידמות לנאבי מאווטאר, שובר הקופות של ג'יימס קמרון, (1) בפברואר וצעדו דרך הכפר הכבוש בילעין. הצבא הישראלי השתמש בגז מדמיע וברימוני הלם כנגד המפגינים הצבועים תכלת, אשר עטו כאפיות מסורתיות יחד עם זנבי הנאבי והאוזניים המחודדות. האירוע המצולם שולב בקטעים מהסרט והופץ ביוטיוב. הצופים שומעים את הדמויות מהסרט אומרות: “נראה לאנשי השמיים שהם לא יכולים לקחת כל מה שעולה על דעתם! זו, זו האדמה שלנו.”

הסרט הוא תזכורת לאופנים בהם אנשים בכל רחבי העולם משתמשים בדמויות ובמיתוסים שאובים מתרבות פופולארית לשם ביטוי פוליטי, שאותו אני מכנה אקטיביזם אווטאר. אפילו מבקרים לא פוליטיים יחסית בעיתונים מקומיים הבחינו שאווטאר מתייחס לסוגיות פוליטיות עכשוויות. עיתונים אמריקאים שמרנים כמו National Reviewו  The Weekly Standardהוקיעו את אווטאר כאנטיאמריקאי, אנטי צבאי ואנטי קפיטליסטי. מבקר קולנוע של הוותיקן טען שהסרט מקדם "סגידה לטבע" ופעילי סביבה אימצו את אווטאר כ"יצירה המרשימה ביותר של סינגור סביבתני שאי פעם צולמה על צלולואיד." רבים בשמאל לעגו לביקורת הכרוכה בסתירה פנימית של הסרט על קולוניאליזם תוך אימוץ של פנטזיות לבנות ליברליות מלוות ברגשי אשמה, וכינו אותו "לרקוד עם דרדסים" (על משקל לרקוד עם זאבים, הסרט המצליח מ-1990 שנקט באופן פשטני בעמדה פרו אמריקאיתילידית). אחת מהביקורות היותר מדויקות נכתבו על ידי דניאל הית' ג'סטיס (Daniel Heath Justice), פעיל בCherokee nation, שחש שאווטאר מפנה את תשומת הלב לזכויות של עמים ילידיים על אף שקמרון בחר להציג את עוולות הקולוניאליזם בצורה פשטנית על ידי גילומם בקומפלקס צבאיתעשייתי שקל לשנוא וקשה להבין.

בשונה מביקורות שרואות בתרבות הפופולארית טריוויאליות, חוסר משמעות, ולכל היותר הסחת דעת מהבעיות האמיתיות, ביקורות מהסוג של הית' ג'סטיס מקדמות ספקנות בריאה ביחס למיתולוגיה פופולארית. המשמעות של סרט פופולארי כמו אווטאר מצויה בחיבור בין דברי היוצר לבין אופני הגיוס הספציפיים של היצירה לקמפיינים תקשורתיים שונים.

המפגינים בבילעין זיהו הקבלות אפשריות בין המאבק של הנאבי להגן על עדן שלהם מפני אנשי השמיים לבין ניסיונם להשיב אדמות שהם חשים שנלקחו שלא בצדק. (בסרטון ביוטיוב ההבדל בין הג'ונגלים השופעים של פנדורה והנוף היבש והמאובק של השטחים הכבושים הוא ברור). תודות להוליווד הדימויים הגדוליםמןהחיים שבסרט הוכרו כבר בכל העולם והעניקו למפגינים דימוי מועצם של מאבקיהם. המראה של חיזר כחולעור מתפתל באבק ונחנק מגז מדמיע זעזע רבים ועורר תשומת לב למסרים שזוכים בדרך כלל להתעלמות.

הניכוס של אווטאר על ידי אקטיביסטים הפך את הביקורות המוכרות ביותר של הסרט לשוליות. מבקרים שמרנים הביעו דאגה מכך שאווטאר עשוי לעודד עמדות אנטי אמריקאיות, אלא שהדימוי של הנאבי אומץ על ידי קבוצות מחאה מגוונות בחלקים שונים של העולם, ששכתבו את המיתוס באופנים שמבטאים גילומים מקומיים של התנגדויות לקומפלקסים צבאייםתעשייתיים: בבילעין המיקוד הוא על הצבא הישראלי; בסין על מאבק של עמים ילידיים נגד הממשלה בבייג'ין; בברזיל על מאבק של ילידים מהאמזונס נגד חברות כריתת עצים.

גם בלי לצבוע את עצמם בכחול, אנשים כמו הסופרת ההודית ארונדהאטי רוי והפילוסוף הסלובני סלאבוי ז'יז'ק השתמשו בדיונים על אווטאר כדי להסב את תשומת הלב לקריאה של אנשי דונגריה קונד (Dongria Kondh) מהודו אשר זה מכבר השיגו במאבק מול ממשלתם נגישות לטריטוריות מסורתיות עשירות בבוקסיט (bauxiteחומר הגלם לייצור אלומיניום). מסתבר שארה"ב אינה האימפריה המרושעת האחרונה שנותרה על פני כדור הארץ. אנשי שמאל מוטרדים מכך שההתמקדות על דמויות של אנשים לבנים מאפשרת הזדהות קלה יותר. אולם מפגינים רק רוצים להיות בעור הכחול של הנאבי.

האקטיביסטים של אווטאר ממשיכים שפה עתיקה מאד של מחאה פופולארית. היסטוריונית התרבות נטלי זימון דייויס מזכירה במאמרה הקלאסי "הנשים על העליונה" (2) שמפגינים באירופה המודרנית המוקדמת הסוו לעתים קרובות את זהותם באמצעות התחפשות לאנשים אמיתיים(the Moors) או דמיוניים (the Amazons)אשר נתפסו כאיום על הסדר המקובל. האזרחים הטובים של בוסטון המשיכו מסורת זו בעולם החדש כאשר התחפשו לאמריקאים ילידים כדי לשפוך תה בנמל. אפרואמריקאים בניו אורלינס יצרו את השבטים האינדיאנים שלהם במרדי גראס כשהם שואבים דימויים מ"מופע המערב הפרוע של באפלו ביל" (Buffalo Bill’s Wild West Show) כדי לסמן את המאבקים שלהם למען כבוד והגינות. פרקטיקה תרבותית זו הופיעה בסדרת הדרמה הטלוויזיונית של HBO, טרם (Treme) שבוימה על ידי דייויד סימון ועסקה בניו אורלינס שאחרי אסון הוריקן קתרינה ב– 2005.

תרבות משתתפת

תיאורטיקן התקשורת סטיבן דנקומבה (Duncombe) (3) טוען שהשמאל האמריקאי אימץ שפה רציונאליסטית שיכולה להיראות קרה ומדירה ומדברת אל הראש ולא אל הלב. אבל השמאל יכול לרתום כוח רגשי דרך דחיית אוצר המלים המלומד של השיח הפוליטי והתחברות לסיפורים שכבר נעשו חשובים לציבור רחב.

דנקומבה מצטט קבוצת אקטיביסטים שכינתה את עצמה "מיליארדרים למען בוש." חבריה גילמו דמויות של מגהטייקונים שיצאו היישר מתוך משחק מונופול כדי למשוך תשומת לב לאינטרסים של תאגידים אשר מעצבים את העמדות הרפובליקניות. הוא יכול היה לכתוב על מפגינים שצובעים את עצמם בכחול או משתמשי טוויטר שצובעים את האייקונים שלהם בירוק כדי להביע סולידאריות עם מפלגת האופוזיציה האיראנית.

אנחנו, קבוצת חוקרים בבית הספר אננברג לתקשורת ועיתונאות שבאוניברסיטת דרום קליפורניה (University of Southern California’s Annenberg School for Communications and Journalism) מיפינו דוגמאות עכשוויות רבות של קבוצות שמגדירות מחדש את מטרתה של תרבות פופולארית כמכוונת לענייני צדק חברתי. התמקדנו במה שאנו מכנים תרבות משתתפת. בניגוד לתרבות הצפייה של תקשורת ההמונים, האמצעים הדיגיטאליים אפשרו לצרכנים רבים יותר לקחת את התקשורת בידיהם, לשבות את התרבות ולהפנותה למטרותיהם. נרטיבים משותפים שמהווים בסיס לרשתות חברתיות חזקות יוצרים מרחבים לדיון רעיוני, להפקת ידע, ולייצור תרבות. בתהליך זה, חובבים רוכשים כישורים ובונים תשתית מלמטה לשיתוף השקפותיהם על העולם. כפי שצפוי שצעירים שגדלים בחברת ציידים ישחקו עם החצים והקשתות שלהם, כך צעירים שמתבגרים בחברת המידע משחקים עם מידע.

אנדרו סלאק (Andrew Slack) מהברית של הארי פוטר מכנה תהליך זה "דיקור תרבותי" וטוען שהארגון שלו זיהה נקודת דיקור חיונית בדמיון הפופולארי ובא לקשור אותה למטרות חברתיות רחבות יותר. הברית הביאה למעלה ממאה אלף צעירים בכל רחבי העולם להשתתפות בקמפיינים נגד ג'נוסייד באפריקה; לתמיכה בזכויות עובדים ונישואים חדמיניים; לגיוס כסף להאיטי; להפניית תשומת הלב לריכוזיות תקשורתית ולמטרות רבות נוספות. הארי פוטר, פרי דמיונו של ג'יי קיי רולינגס, טוען סלאק, הבין שהממשלה והתקשורת משקרות לציבור כדי להסוות רוע. הוא ארגן את בני כיתתו כדי להקים את צבא דמבלדור ויצא לתקן את העולם. סלאק פונה לתומכיו ושואל נגד אילו רעות ייצא צבא דמבלדור. במדינת מיין, הברית ארגנה תחרות בין אוהדים "מהבתים השונים" שבבית הספר הדמיוני הוגארטס: מי תביא יותר מצביעים לקלפיות במשאל עם על זכויות שוות בנישואים. קמפיינים אלה מניעים צעירים אשר חשו מודרים או נדחקים לשוליים מהתהליך הפוליטי.

מאמצים אלה עשויים להיראות ציניים (בכך שהם מוותרים על כוחם של טיעונים הגיוניים בשכנוע ההמונים) או תמימים (בכך שהם מאמינים במיתוסים ולא במציאויות). אולם, תמיד יש רגע שבו המשתתפים בקמפיינים הללו דוחפים הצידה פנטזיות מנחמות כדי להתמודד עם המורכבויות של מה שבאמת מתרחש.

הסגנון החדש של אקטיביזם אינו תובע מאתנו לצבוע את עצמנו בכחול. אולם, הוא מפציר בנו לחשוב בדרכים יצירתיות על האיקונוגרפיה שמגיעה אלינו דרך ערוצי התקשורת הזמינים. חישבו על האופנים בהם ”דורה המגלה,” הנערה הלטינית שעומדת במרכז סדרת הטלוויזיה האמריקאית הפופולארית (שבגרסה העברית מכונה "מגלים עם דורה") גויסה הן על ידי הימין והן על ידי השמאל כדי להעצים את התוצאות האפשריות של חוקי ההגירה החדשים של אריזונה; או כיצד "מסיבת התה האמריקאית" אימצה אל חיקה את המיזוג של דמותו של אובמה עם דמותו של הג'וקר מThe Dark Knight Returns  (אחד מסרטי באטמן) כדימוי חוזר ונשנה במאבקה נגד הרפורמה במערכת הבריאות.

אנלוגיות מסוגים אלה אינן ממצות את המורכבויות של המחלוקות הפוליטיות, כפי שאין אנו יכולים לצמצם את ההבחנות בין המפלגות הפוליטיות האמריקאיות להבדלים שבין פילים וקופים (הדימויים בהם השתמשו קריקטוריסטים פוליטיים בעשור הקודם). טקטיקות אלה עובדות רק אם אנו רואים בדימויים אלה מטפורות אשר מייצגות משהו גדול יותר ממה שהן יכולות לבטא. אווטאר אינו יכול לעשות צדק למאבק רב השנים בשטחים הכבושים, והוידיאו ביוטיוב אינו תחליף לשיח מבוסס בנוגע למה שעומד שם על כף המאזניים. אולם, הפרפורמנס המשתתף והמרהיב מספק את האנרגיה הרגשית הדרושה להמשך המאבק וזה עשוי להפנות את תשומת הלב למשאבים אחרים.

(1) Colin Murphy, “Avatar, not as liberal as it looks”, Le Monde diplomatique, English edition, April 2010.

(2) Natalie Zemon Davis, “Women on Top: Symbolic sexual inversion and political disorder in early modern Europe”, in Barbara Babcock, The Reversible World: Symbolic Inversion in Art and Society, Cornell University Press, Ithaca, 1978.

(3) Stephen Duncombe, Dream: Re-imagining Progressive Politics in an Age of Fantasy, The New Press, New York, 2006

הנרי ג'נקינס הואפרופסור לתקשורת, עיתונאות ואמנויות הקולנועבUniversity of Southern California ומחבר הספר Fans, Bloggers and Gamers: Exploring Participatory Culture, New York University Press, 2006

המאמר המקורי באנגלית

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: