המשבר שאין לו סוף


פוסט זה פורסם כבר בהעוקץ (ב-13 למאי 2011). 

בסוף השנה שעברה זכה הסרט "עבודה פנימית" (Inside Job) בפרס האוסקר לסרט דוקומנטארי. הסיפור שלו אינו מתוחכם ואינו מתבסס על פרשנות חדשנית. מה שעולה מהסרט הוא פשוט ‎תרמית גדולה שלה שותפים רבים ועניינה בחקירת משטרה ולא בחקירה פילוסופית או סוציולוגית. בין עובדות מעניינות רבות שהסרט מביא, אחד הדברים המרכזיים והחשובים שהוא עושה הוא ההצגה הבהירה והפשוטה של בסיס ההונאה שהובילה למשבר. מדובר באחת ההמצאות הפיננסיות שמופיעות מעת לעת ומשמשות בו זמנית הן כדי להוליך את הציבור הרחב שולל והן כדי לשתול בליבו תחושה שהעסקים הפיננסיים מסובכים מדי מכדי שאדם מן הישוב יוכל להבין אותם. האמת היא שהעניינים הפיננסיים הם פשוטים הרבה יותר ממה שנדמה והצגתם כמסובכים היא חלק מזריית החול בעיני הציבור שנועדה בנוסף להצדיק את הדימוי של מנהלי החברות הפיננסיות כגאונים אשר משתכרים משכורות עתק ביושר. אינני כלכלן ומזה זמן הבנתי שלא צריך להיות כלכלן ולא צריך להיות גאון כדי להבין את התחבולות הפיננסיות. ההמצאה במקרה הנוכחי היא מה שמכונה נגזרים (derivatives). בעבר בנקים שהלוו כספים לרוכשי בתים דאגו לקבל ערבויות להלוואה ולקבל את כספם בחזרה. הם הלוו רק לאנשים שהם היו בטוחים שיוכלו להחזיר את ההלוואות. לעסקה היו שני צדדים בלבד – הלווה והמלווה. הרווח של הבנק היה טמון בעיקר ברבית על ההלוואה. המצאת הנגזרים משמעה שהבנקים המלווים ארזו מחדש את תיקי ההלוואות שהם העניקו לרוכשי דירות ומכרו אותם לבנקי השקעות. במלים אחרות, הם גזרו את תיקי ההלוואות באופנים שלכאורה מקטינים את הסיכון הטמון באי החזרת החוב על ידי כל לווה ספציפי ומכרו נגזרים אלה לבנקים אחרים אשר בתורם מכרו אותם למשקיעים. מרגע שהנגזרים של ההלוואות נמכרו למשקיעים, הבנק המלווה החזיר כבר את השקעתו ולא עניין אותו יותר אם הלווה ישיב את ההלוואה או לא. מצב זה היווה תמריץ עבור הבנקים המלווים לפזר הלוואות לכל עבר. העיקר מבחינתם כבר לא היה הרבית והחזר ההלוואה אלא העמלות. ככל שמפזרים יותר הלוואות כך מקבלים יותר עמלות. משלב מסוים בהתפתחות הנגזרים אשר ערכם הממשי מבוסס על החזרי הלוואות, הסיכון לאי החזר ההלוואה הוא כה גבוה שהנגזרים שווים פחות או יותר לזבל. כאן נכנסות לתמונה סוכנויות דירוג מכובדות אשר בתמורה לתשלום נאה העניקו את הדירוג הגבוה ביותר לנגזרי הזבל. דירוג זה הוא כל מה שמשקיעים צריכים כדי להשקיע את כספם שכן לא תמיד הם יכולים בעצמם לעקוב אחר מסלול הנגזרים וערכם הממשי. את נאום התודה שלו בטקס קבלת פרס האוסקר פתח מפיק הסרט, צ'רלס פרגוסון, במשפט: “סלחו לי, אבל אני חייב לפתוח בהצבעה על העובדה ששלוש שנים אחרי משבר פיננסי מחריד שנגרם כתוצאה מהונאה רחבת היקף, אף מנהל פיננסי לא נשלח לכלא וזה עוול.”

בגליון מאי 2011 של לה מונד דיפלומטיק כתב סרג' חלימי על המצב העכשווי כתוצאה מהמשבר:

חסינים וחזקים מכולם

קרן המטבע הבינלאומית הודתה לאחרונה ש"למרות שחלפו כמעט ארבע שנים מאז תחילת המשבר הפיננסי הגלובלי, האמון ביציבות המערכת הבנקאית עדיין לא הושב על כנו" (1). בן ברננקי, יו"ר הבנק הפדראלי האמריקאי, תיאר את המשבר כ"משבר הפיננסי החמור ביותר בהיסטוריה הגלובלית, חמור יותר אף מהשפל הגדול" (2), אבל איש בארה"ב טרם הואשם בפשע כלשהו. גולדמן זקס, מורגן סטנלי, וג'יי פי מורגן צפו רווח מההשקעות בסיכון גבוה עליהן הם המליצו בחום ללקוחותיהם. לכל היותר הם ספגו קנס; מרביתם נהנו אף מבונוס.

שמונה מאות בנקאים הורשעו ונכלאו בעקבות הקריסה של תעשיית החסכון וההלוואות (US Savings and Loans) בסוף שנות ה-1980. מאז כוחם של הבנקים התעצם כל כך כתוצאה מרפורמות מבניות עד שדומה שכיום הם חסינים מפני תביעה בכל מדינה אשר נושאת על גבה חוב ציבורי. מועמדים עתידיים לנשיאות ארה"ב, כולל ברק אובמה, כבר החלו להתחנן בפני גולדמן זקס כדי שזה יסכים לממן את מסעות הבחירות שלהם. ראשי הבנק BNP Paribas איימו על ממשלות אירופאיות בצמצום האשראי אם הן תנקוטנה במאמץ רציני לרגולציה של פעילות הבנקים. Standard & Poor's היא סוכנות הדירוג הפיננסי אשר תמורת תשלום נאה העניקה את הדירוג הגבוה ביותר (AAA) לנגזרים של אנרון (Enron), ליהמן ברד'רס (Lehman Brothers), ובר סטרנס (Bear Stearns) ולאגרות זבל רבות נוספות. סוכנות זו מתכוונת להוריד את הדירוג של ממשלת ארה"ב, אם הממשל האמריקאי לא יקצץ את ההוצאות הציבוריות.

אחרי שלוש שנים של פגישות של ה– G20 כדי לייצר מחדש "הרמוניה גלובלית,” המערכת נותרה כשהיתה: תערובת של דהרגולציה, הטבות נדיבות למוחות שמאחורי "החדשנות הפיננסית" והרס שממומן על ידי המדינה ומשלם המסים. בצרפת, הסוציאליסטים מתלוננים ש"הממשלות הפנו משאבים רבים יותר להצלת הבנקים והמוסדות הפיננסיים בשנה שאחרי משבר הסאבפריים מאשר העולם כולו הקציב לסיוע למדינות העולם השלישי במשך 50 שנה" (3). אבל הפתרונות שהם מציעים הם פתטיים (מס בגובה 15% על רווחי הבנקים) או חסרי תוחלת (ביטול מקלטי מס, הקמת סוכנות דירוג ציבורית, מס על עסקאות הון) אשר נסמכים על "שיתוף פעולה של מדינות האיחוד האירופאי.” הציפייה שמעז ייצא מתוק נכזבה במשבר זה. אנדרו צ'נג (Andrew Cheng) יועץ בכיר לועדת הרגולציה של הבנקאות הסינית (CBRC) טוען שפסיביות זו קשורה ל"בעיית מלכוד" של מדינות שמשועבדות למערכת הפיננסית שלהן (4). לעתים קרובות מדי פוליטיקאים מתנהלים כבובות של בנקאים, נלהבים שלא לקלקל את החגיגה.

(1) IMF Global Financial Stability Report, April 2011.

(2) Quoted by Jeff Madrick in “The Wall Street Leviathan”, The New York Review of Books, New York, 28 April 2011.

(3) Socialist Plan 2012. Supplement to L’hebdo des socialistes, no 610, 16 April 2011.

 (4) James Saft, “Big Winners in Crises: the Banks”, International Herald Tribune, 13 April 2011.

המאמר באנגלית

מודעות פרסומת

  1. אין בעיה.
    אחרי הכל אני החלטתי לתרגם ותרגמתי כמו שתרגמתי. משמע יש לי אחריות מסוימת לדברים. לפחות בעברית. אני מסכים שאחד הפתרונות האפשריים הוא הקמה של מערכת שלטונית עולמית, אבל זה לא הפתרון היחידי. חשיבות עצומה יש להתארגנויות מקומיות מהרמה השכונתית ועד הרמה המדינתית בין אם כדי לייצר חלופות – בנקים קואופרטיביים למשל, ובין אם כדי להשתמש במערכת הפוליטית הקיימת כדי להפכה באמת למה שהיא מתיימרת להיות (דמוקרטית) על ידי הקמת מפלגה (מפלגות), איגודי עובדים, ואופנים אחרים של יצירה של כוח קולקטיבי.

  2. odedgilad

    תודה על ההבהרה וסליחה על הטעות בייחוס. לעניין מה שכתבת, אכיפת מיסוי – בדרך של ביטול מקלטי מס והחלת מיסוי פרוגרסיבי על ההון – אינה פתרון שטחי כל עיקר, ומהווה אמצעי משלים חשוב להעמדה לדין ואכיפת החוקים הקיימים כבר היום כנגד השחיתות שאתה מציין. היחסים המושחתים בין הממשלות ה"דמוקרטיות" לבין מוסדות ההון הגלובלי, אכן מנטרלים בפועל את האכיפה הנדרשת וזו סיבה מצויינת לזעם.
    כשלעצמי, הפיתרון שלי לבעיה נובע מהניתוח הבא: חברה בריאה מבחינה פוליטית שואפת לאיזון בין הכח הפרטי לציבורי, בין כוח מוסדות השוק ובין הממשלה. הבעיה היסודית שלנו נובעת מכך שמוסדות הממשלה בעולם הם מקומיים בלבד, ומייצגים ציבור אזרחים שהיקפו מוגבל ומקומי, וזאת בזמן שמוסדות השוק וההון הם עולמיים, ומייצגים ציבור לקוחות ובעלי מניות עולמיים. פער הגודל הזה בין המוסדות הממשלתיים המפוצלים והקטנים למוסדות השוק המאוחד והתאגידים הגדולים – הוא הפרצה העצומה שמאפשרת את השחתת הממשלות המקומיות – בכל העולם. לכן אני לוקח את ההצעות הסוציאליסטיות צעד אחד קדימה, וחושב שהפיתרון שאנחנו צריכים להציב לנגד עינינו הוא הקמת מערכת שלטונית פדרלית עולמית – מעין הרחבה של תהליך האיחוד הפוליטי של אירופה.

  3. odedgilad

    יוסי, אהבתי את המאמר אבל בסופו כתבת שהפתרונות שמציעים הסוציאליסטים הצרפתים הם "פתטיים". ראשית, זה לא יפה לפסול את הפתרונות של אחרים בלי להציג את הפיתרון שלך לאותה בעיה. שנית, אתה מנמק את הפסילה בכך שהפתרונות נסמכים על "שיתוף פעולה של מדינות האיחוד האירופי". גם אם שת"פ כזה הוא אכן לא סביר, הסיבה לחוסר הסבירות שלו איננה אי-נכונותם של האירופאים לבצעו, אלא ההתערבות הצפויה של כוחות השוק כדי לבטל את האפשרות של שת"פ כזה (הפרד ומשול). ולמה דומה הדבר, למדינה בה שולט מלך מושחת, ומישהו מהנתינים אומר "צריך למסור את השלטון לידי שליט הנבחר ע"י העם" – ואז בא הרב יוסי ונוחר בבוז "המלך אף פעם לא יתן להצעה כזאת לעבור, איזה רעיון פתטי!".

    • המאמר שלמעלה מורכב מחצי שלי ולאחר מכן תרגום של מאמר של חלימי מלה מונד דיפלומטיק. כאשר אני מחליט לתרגם משהו אין משמע שאני מסכים עם כל מילה ומילה של המאמר המתורגם אלא שאני חושב שכדאי וראוי להביא את העובדות או הניתוחים האמורים. בנקודה שאתה מצביע עליה, חלימי אחראי לתיאור היוזמה הסוציאליסטית כפאתטית. אני אמביוולנטי ביחס לכך. אני מסכים במידה מסוימת עם תחושותיך לגבי הביטול של יוזמות תיקון של אחרים, אבל מנגד אל מול היחסים הכמעט ביזאריים בין ממשלות נבחרות שמתיימרות להיות דמוקרטיות לבין בנקים שבאים לידי ביטוי באי העמדה לדין של פושעים, דרך בונוסים לעבריינים, עבור בתחינה לתרומות לקראת מערכת הבחירות וכלה באיומים מצד בנקים על ממשלות, הפתרונות בצורה של שינוי המיסוי על הבנקים או העברת הדירוג לרשות ציבורית הם חלקיים ושטחיים. מדובר פה בשחיתות ברמה גלובלית והרסנית אשר מוכשרת באופן אבסורדי על ידי שלטון שמתיימר להיות דמוקרטי ומבוסס על חוק. זה לא דבר שייפתר בלי שהאחראים יוכרחו לקחת אחריות על כך. הגיבוי של הפוליטיקאים הנבחרים, כולל למרבה הצער, ברק אובמה, הוא מטריד מאד. מה אני מציע? לפני כל דבר אחר, להעמיד את הבנקאים האמורים לדין. הפסקה השנייה במאמר של חלימי נפתחת בתקדים היסטורי לכך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: