חזון חדש לאוניברסיטה הציבורית


מעת לעת עולה לדיון הציבורי בישראל המשבר שבו מצויות האוניברסיטאות בעקבות הרעבתן על ידי משרד האוצר. אחת הסוגיות שעולות פחות בדיון הציבורי הוא העובדה שבדיוק בזמן שתקציבי האוניברסיטאות נשחקים ויש פחות ופחות תקנים פנויים, מחולקות מדי שנה מלגות נדיבות ללימודי דוקטורט. כלומר, תקציבים מושקעים בהכשרתם של דוקטורים אשר לא יוכלו לממש את ההשקעה הציבורית בהם ולהשיב לחברה את הידע שהם רכשו ויצרו באמצעות הוראה והמשך מחקר. אילו במקום לייצר עוד ועוד דוקטורים מיותרים, תקציבי האוניברסיטאות היו מופנים ביתר שאת ללימודי ב.א. עבור מספר גדול יותר של סטודנטים, ואילו הקידום האקדמי היה נקבע יותר על פי איכות ההוראה ופחות על פי איכות הפרסומים האקדמיים, האוניברסיטה הציבורית הישראלית הייתה עונה טוב יותר על צורכי החברה הישראלית. זאת, בהנחה שלאוניברסיטה יש תפקיד חברתי.

ממאמר שהתפרסם לאחרונה באקונומיסט עולה שמצב זה אינו מיוחד לישראל. המאמר עוסק בניצול של כוח עבודה אקדמי זול במסגרת האוניברסיטאות בארצות העשירות בצורת דוקטורנטים ופוסט דוקטורנטים מצד אחד, ובחוסר התועלת הכלכלית של תארי דוקטור עבור מרבית העמלים למענם מצד שני. מערכת ההשכלה הגבוהה במדינות רבות מעודדת סטודנטים מוכשרים להירשם ללימודי דוקטורט ובו בזמן לא מציעות מקומות עבודה מתאימים בתום מסלול ההכשרה התובעני והארוך. לא זו בלבד אלא שבעת לימודיהם ולאחר סיומם אותה מערכת גם מעסיקה אותם כמרצים זמניים בשכר נמוך הרבה יותר מזה שמשולם למרצים בעלי תקן. הפער בין מספר מסיימי תואר שלישי לבין מספר המשרות המוצעות הוא עצום לבד מסין וברזיל. שם עדיין יכולים דוקטורים צעירים להתקבל במאמץ סביר למשרה אקדמית תקנית. המאמר תורגם לדה מרקר ונוספה אליו גם התייחסות ספציפית לישראל. שני המאמרים מצביעים על בעיה חריפה עבור מי שקיבלו תואר דוקטור בשנים האחרונות. אולם, המאמרים הללו גם מגלמים את הבעיה עצמה שכן הם מוגבלים לעיסוק בכדאיות כלכלית, בשכר, בניצולהאוניברסיטה הציבורית כבר לא מכוונת לענות על צרכי החברה אלא על צרכי השוק כפי שהם מוגדרים על ידי ההון.

התחרות ההולכת וגדלה בין דוקטורים צעירים מביאה לכך שהדרישות לקבלת משרה תקנית באקדמיה מרקיעות שחקים, ומספר הולך וגדל של דוקטורים צעירים הופכים ליזמים וממציאים את עצמם מחדש כדי להתפרנס. אחת מקימה הוצאת ספרים ייחודית, השנייה הופכת את הידע והניסיון שצברה לאמצעי טיפולי שאותה היא מנסה למכור, השלישית מנסה להקים מכללה, הרביעי מנסה להקים אתר אינטרנט ייחודי, והחמישי מקים חברה שמבצעת בתשלום מחקרי הערכה. חלקם מבקשים לשמר את האידיאלים שהביאו אותם לחקור ולהבין את החברה שסביבם, אולם לא תמיד מצליחים בלחץ הפרנסה. כך, ידע שנרכש בכספי ציבור מומר בלית ברירה למה שאפשר למכור. אט אט מאבדת האוניברסיטה הציבורית הישראלית  את עצמה לדעת ומאבדת את תפקידה כמרכז הרוחני והתרבותי בהא הידיעה של החברה הישראלית המודרנית והופכת לבית ספר מקצועי.

מייקל בוראווי, סוציולוג בכיר באחת האוניברסיטאות הציבוריות הטובות בעולם, ברקלי שבקליפורניה, מסביר בקיצור ובבהירות שני מודלים של רפורמות ניאו-ליברליות שעברו אוניברסיטאות ציבוריות מאז שנות ה-1980 באנגליה ובארה"ב כחלק מהשינויים הניאו-ליברליים הרחבים שעברו מדינות אלה בטרם הפיצו את משנתם בכל רחבי העולם ויצרו את מה שהיום אנו מכירים כגלובליזציה כלכלית. רפורמות אלה שאפו לכאורה לייעל את העבודה האקדמית ואגב כך פגעו באופן אנוש במהותה. על רקע זה ובהשראה דרום-אפריקאית, הוא משרטט חזון חדש לאוניברסיטה הציבורית:

"המוסד האוניברסיטאי נתון במדינות רבות במשבר (1). המיקום הבו-זמני של האוניברסיטה בתוך החברה ומחוצה לה, משתתפת בחברה וצופה בה, אינו מובטח והוא נשחק. למעט עקשנים אנכרוניסטים ספורים, לכל השאר ברור שהרעיון של מגדל שן עבר מן העולם. אנו לא יכולים יותר להיוותר בעמדה של התבודדות מזהירה. העידן הקודם היה תור הזהב של האוניברסיטה, אבל היה זה למעשה גן עדן חסר תוחלת של שוטים. אין לאקדמיה כיום ברירה אלא להתערב בחברה הרחבה, והשאלה הפתוחה שניצבת בפנינו היא איך נכון לעשות זאת.

מופעלים עלינו לחצים עצומים שמטרתם האינסטרומנטלית היא להפוך את האוניברסיטה לאמצעי להשגת מטרות של אחרים חיצוניים לאוניברסיטה. לחצים אלה מופיעים בשתי צורות – מסחור ורגולציה. אני מלמד באוניברסיטת קליפורניה אשר על שבעת הקמפוסים שלה היא (או הייתה) לבטח אחת הדוגמאות המוצלחות בעולם של חינוך ציבורי. אף על פי כן, בשנה האחרונה המימון הציבורי שלה נחתך בכרבע. מעולם לפני כן האוניברסיטה לא עמדה בפני משבר בסדר גודל דומה. התוצאה הייתה צעדים דרסטיים שכללו פיטורי סגל לאאקדמי במספרים לא ברורים, לחץ על עובדי שירותים חיצוניים, והוצאה לחופשה של מרצים שביניהם ידועי שם. הצעד המשמעותי ביותר היה העלאת שכר הלימוד ב-30% שהביאה לכך שכיום הוא עולה על 10,000$ לשנה. זה עדיין רבע משכר הלימוד באוניברסיטאות הפרטיות הטובות ביותר. אלה הם צעדים חריפים שסותרים את תוכנית האב של קליפורניה לחינוך גבוה חינם לכל דורש באמצעות מערכת שבראשה ניצבת אוניברסיטת קליפורניה והיא משלבת מכללות קהילתיות דושנתיות ומערכת מדינתית לחינוך גבוה. כעת, כל זה הופך לעיי חורבות. אמנם, אין מדובר בתהליך בזק. מזה שלושה עשורים שהמדינה מקצצת את תקציב החינוך הגבוה. לפני הקיצוץ של השנה שעברה המדינה עדיין מימנה כ-30% מתקציב האוניברסיטה, וזה אומר שהקיצוץ של 25% בשנה החולפת הוא משמעותי. מדובר בהפחתה של 7% מתקציב האוניברסיטה.

הקיצוצים החלו בשנות ה-1980 עם עידן חדש של מרקטיזציה (הפיכה לחלק מהשוק). חוק הפטנטים של Bayh-Dole מ-1980 גילם את השינוי בתפיסה של זכויות קניין אינטלקטואלי בחברה (האמריקאית). שינוי זה שיקף את המעבר הרחב לעידן חדש זה. לפני המעבר, ידע נתפס כטובין ציבורי שחייב להיות נגיש לכולם, ואסור לאפשר התהוות של מונופול עליו או על הרווחים שניתן להפיק ממנו. לכן, רישום פטנטים נתפס כהפרה של עיקרון זה על ידי השוק. כל זה השתנה. כיום, טירוף של רישום פטנטים עומד בבסיס שיתוף הפעולה בין אוניברסיטאות לתעשייה. שיתוף פעולה זה כולל 500 מיליון דולר מבריטיש פטרוליום (!) למחקר של דלקים לא מאובנים בברקלי (בשיתוף אוניברסיטת אילינוי, אורבנהשמפיין). ככל שהרווחים שאוניברסיטאות ציבוריות הפיקו ממחקריהן היו גדולים יותר, כך לממשלה היה קל יותר לקצץ בתמיכה הציבורית בחינוך הגבוה. תהליך זה חיזק עוד יותר את מסחור הידע, ואת ההשלכות של מסחור זה על תחומי הידע שלא יכלו להמיר את הידע שהם יוצרים לנכסים מוחשיים שניתן למכור. להם נאמר שעליהם למצוא תורמים!

האוניברסיטה הפכה דומה יותר ויותר לתאגיד, ודרגי הניהול שלה התרחבו במהירות. באוניברסיטה שלי, בשני העשורים האחרונים, היחס בין חבר סגל אקדמי למנהלים בכירים ירד מ-1:3 ל-1:1! ומבנה השכר התעוות בהתאם. שכרו של נשיא האוניברסיטה הפך לדומה לזה של מנהל תאגיד. שכרו המוגזם מגיע ל-800,000$, כפול משכרו של נשיא ארה"ב! משכורות כל הסגל המנהלי עלו, ואי השוויון בשכר בתוך האוניברסיטה הגיע לשיא חסר תקדים בהתאם לפוטנציאל שיווק הידע והתארים. אי השוויון הרקיע שחקים בכל רמה – בין ובתוך אוניברסיטאות, בין ובתוך בתי ספר, בין ובתוך דיסציפלינות, בין ובתוך מחלקות. גם ברמה גלובלית הולכת ומתהווה היררכיה בהתאם לטבלאות דירוג בינלאומיות – Times Higher Education או שנחאי – ששמות בראש את אוניברסיטאות העלית אשר השקעה בהן צפויה להניב את הרווחים הגדולים ביותר. השוק חדר לכל ממד של החיים האוניברסיטאיים, אבל "האוטונומיה" של האוניברסיטה נשמרה לכאורה. היא יכולה לבחור בין אופני התמודדות שונים עם הגרעון התקציבי – ארגון מחדש של הפקולטות, העסקת מרצים זמניים, מיקור חוץ של אספקת שירותים, העלאת שכר לימוד, ומעבר ללמידה מרחוק. זה היה המודל המסחרי.

כעת אעבור לתאר את המודל השני – הרגולטורי. מקורו של מודל זה היה במהפכה של תאצ'ר באנגליה. האסטרטגיה הייתה לא למסחר את ייצור הידע (או לפחות לא באופן מיידי), כלומר לא להביא את האוניברסיטה הציבורית ישירות אל השוק, אלא לעשותה יעילה יותר, יצרנית יותר, ומחויבת יותר לדין וחשבון. הממשל של תאצ'ר הציג את ”המדד להערכת המחקר“ (Research Assessment Exercise – RAE) הידוע לשמצה, שהוא תוכנית הערכה מורכבת שמבוססת על פרסומים מחקריים אקדמיים של חברי סגל במחלקות אוניברסיטאיות. בשיתוף פעולה עם האוניברסיטאות הוצגה תוכנית תמריצים משוכללת אשר נועדה לדמות תחרות של שוק, אבל בפועל יצרה משהו דומה לתכנון סובייטי. כפי שהמתכננים הסובייטים פיתחו מדדים שנועדו לקבוע עד כמה התפוקה במפעלים עמדה ביעדי התכנון המקורי, כך אוניברסיטאות פיתחו מדדים למדידת התפוקה של חוקרים אקדמיים, רידדו מחקרים לפרסומים שמופקים מהם, רידדו פרסומים לכתבי עת מבוקרים (refereed journals), ורידדו כתבי עת מבוקרים למקדמי ההשפעה של כתבי העת (impact factor). הן כאילו זיקקו את כל המחקרים הרבים והמגוונים כדי להותיר מהם אך ורק את מקדם ההשפעה. כפי שהתכנון הסובייטי יצר עיוותים אבסורדיים: חימום שאי אפשר לכבות; נעליים שהיו אמורות להתאים לכולם אבל לא התאימו לאף אחד; טרקטורים שהיו כבדים מדי מכיוון שהיעדים נמדדו בטונות; וזכוכית שהייתה עבה מדי מכיוון שהיעדים נמדדו בנפח, כך ניטור ההשכלה הגבוהה רווי כיום בעיוותים דומים אשר מכשילים הן את המחקר לשם ייצור ידע והן את הפצת הידע.

ההשכלה הגבוהה הבריטית פיתחה תרבות שיפוט משוכללת אשר הובילה אקדמאים לעסוק יתר על המידה בעקיפת המערכת דרך עיוות מעשה ידיהם, כמו פרסום מאמר זהה פחות או יותר במספר במות, המעטה מערכם של ספרים (יחסית לכתבי עת), יבוא של ׳כוכבי רוק׳ אקדמיים, ולו לתקופה קצרה בלבד. הכל ובלבד שמדד ה– RAE יעלה. אוניברסיטת מנצ'סטר, למשל, מייבאת את ג'וזף שטיגליץ למשך שלושה שבועות מדי שנה! אולי התוצאה ההרסנית ביותר של תרבות שיפוט זו היא קיצור אופק הזמן של המחקר, כך שהוא הופך לצפוי ושטחי יותר מאי פעם בעבר. מחקר בסיסי פינה את מקומו למחקר מוזמן על פי חוזה. מודל סובייטי זה יוּצא לאירופה בתהליך בולוניה אשר בשם יעילות העברת הידע והסטודנטים הביא להאחדה של ההשכלה הגבוהה במדינות אירופה ולדילולה. אגב כך הוא הפך את האוניברסיטה למכשיר בידי כלכלת הידע.

מודל סובייטי זה ישים במיוחד במדינות שמבקשות להמשיך ולקיים השכלה ציבורית גבוהה תוך רציונאליזציה שלה ביחס למטרות קצרות טווח. מה שקורה היום, אני חושש, מטריד עוד יותר. בעת שצנע פיסקאלי לופת את בריטניה ואת מרבית מדינות אירופה, מנגנון השיפוט האקדמי מופעל נגד הדיסציפלינות הכי פחות רווחיות, כמו פילוסופיה וסוציולוגיה. סובסידיות ממשלתיות לסטודנט מופחתות בהתאם לדיסציפלינה, כשאלה שנתונות תחת האיום הגדול ביותר הן הכי פחות רווחיות. כפי שראינו בבריה"מ, תכנון שימש כטיפול בהלם, ולבסוף התברר כהלם נטול טיפול. כדאי להיזהר ממה שקרה ברוסיה. האוניברסיטאות ברוסיה הפכו לפרויקטים מסחריים שבהם הוראה ומחקר הופכות לתוצרי לוואי מאוחרים. הן מוכרות תארים ונכסי דלא ניידי מצד אחד, וקונות ידע אקדמי במחירים נמוכים חסרי תקדים ובתנאי העסקה גרועים יותר מאי פעם בעבר מצד שני. ארטמי מגון (Artemy Magun) רואה זאת כביטוי לאומי של משבר גלובלי בחינוך הגבוה ולא כבעיה רוסית בלבד, בעוד שאלכסנדר ביקבוב (Alexander Bikbov) שואל שאלה פרובוקטיבית עוד יותר: האם האוניברסיטה הרוסית היא אוניברסיטת העתיד בעולם כולו?

באופן כללי יותר אפשר לומר ששני המודלים – המסחרי והרגולטורי – משתלבים זה בזה באופנים שונים במדינות שונות. כך או כך, ביחד או לחוד, הם חותרים כדי להפוך את החינוך הגבוה לכלי שרת, להכניע את מדעי הרוח והחברה למרוּת רציונאלית פורמאלית, ולהפריז בחשיבות של מחקר מדיניות. כל זה בא על חשבון חשיבה ביקורתית שמעמידה ידע אקדמי לשיפוט אקדמי ועל חשבון מעורבות ציבורית שהופכת את החינוך הגבוה לגורם שמגיב לחברה הרחבה.

האם יש מודל חלופי? נכחתי לאחרונה בדרום אפריקה ב"פגישת פסגה על חינוך גבוה" שאורגן על ידי המשרד לחינוך גבוה. הכינוס כונה ״כנס בעלי העניין״, אשר כבר מרמז שהאוניברסיטה נתפסת כשייכת לחברה ומצויה בתוכה. בכינוס השתתפו כ-400 נציגים מכל הארץ, שכללו לא רק את החשודים המיידיים – סגני רקטורים, מנהלים, גופים ממשלתיים, אקדמאים – אלא גם סטודנטים, מגוון של ארגוני חברה אזרחית ואיגודי עובדים של סגל לא אקדמי. הכנס נפתח בחילופי דעות בין הנוכחים. לאחר מכן, הם התפצלו לועדות שעסקו במקביל בחוויה האקדמית, בחוויה הסטודנטיאלית, בהפרדות ובממשל. הועדות דיווחו ביום שלמחרת על הדיונים למליאה. בדרך כלל, היו אלה הסטודנטים, נציגי הארגונים הלא ממשלתיים ונציגי איגודי העובדים בין הרהוטים ביותר בדיונים שעסקו בבעיות שמאתגרות את האוניברסיטאות של דרום אפריקה. אלה הן בעיות ממשיות וכבדות משקל: נגישות לא שוויונית להשכלה גבוהה ושיעורי נשירה מדאיגים של סטודנטים לאחר קבלתם, חוסר הכנה של סטודנטים מצד אחד ושל סגל המרצים מצד שני, בריחת מוחות מהאוניברסיטה לתחומי תעסוקה אחרים, כמו גם ההפרדות שמערכת ההשכלה הגבוהה ירשה ממשטר האפרטהייד. באופן כללי, האתגר של החינוך הדרום אפריקאי הוא בוזמנית להתגבר על אי השוויון מן העבר מבלי ליצור מינים חדשים של אי שוויון, ולהיענות ללחצים המיידיים לשינוי חברתי בעולם של גלובליזציה מתגברת.

במהלך יומיים אלה הייתי עד לדבר מה נדיר ומעורר השראה – מודל רפלקסיבי של השכלה גבוהה. היה זה דיון פנימי להשכלה הגבוהה, אך גם חיצוני לה. הפנימי היה למשל בין מנהלים שמתחו ביקורת על אקדמאים מנותקים לבין אקדמאים שהפנו אצבע מאשימה כלפי מעורבות תאגידית. החיצוני כלל את נציגי הממשלה, ארגוני החברה האזרחית ומוסדות ההשכלה הגבוהה. הדיונים לא הובילו למסקנה שיש לבנות מודל של ויסות ממשלתי או של מסחור אלא דווקא מודל של דמוקרטיה השתתפותית שבה כל בעלי העניין משתתפים בתהליך הפוליטי. בהמשך לפאנג ורייט (Fung and Wright) אפשר לכנות זאת מודל של השתתפות מועצמת בממשל, אבל רק בתנאי שיש העצמה ממשית, יותר מאשר דיבור ויותר מאשר השתתפות סמלית (2).

על אף שלקיחת חלק בדיון פתוח כזה דורשת אומץ רב מהמדינה, שכן ציפיות לא ריאליות עשויות להתעורר בלבם של חלק מהצדדים בדיון, השתתפותה בדיאלוג היא הגיונית למדי שכן היא מאפשרת ניסוח ברור של אינטרסים, הן במובן של מתן קול לכל בעלי העניין והן במובן של כוונון הדדי. זאת, במקום שכל קבוצה תקדם את מטרותיה בלבד בהתאם לתנאי הזמן תוך אי הבנה ואי ידיעה של השקפותיהם של אחרים. בזמן שהגבולות בין האוניברסיטה לעולם שסביבה כמו גם הגבולות שבתוך האוניברסיטה גופא נחלשים ונפרצים, האקדמיה יכולה לסגת חזרה לקונכייה שלה או לאמץ גישה שפונה ביתר שאת החוצה כדי לחפש במפורש תשובות משותפות לאתגרים. מכך אנו מגיעים לחזון חדש של אוניברסיטה ציבורית אשר לוקחת אחריות ציבורית ופועלת במשותף עם ציבורים שונים ולא רק עם עצמה למען עצמה. חזון זה אינו שולל יחסים עם עסקים או פיתוח של מבנה תמריצים, אבל חושף אותם לאור היום לדיון פתוח. בדיון זה משתתפים כל בעלי העניין, והוא לוקח בחשבון את הסיכונים שבעסקאות חליפין אלה.

כאשר דיברתי על חזון זה במסגרות אקדמיות בדרום אפריקה, דבריי זכו לעתים קרובות לתגובות ציניות: ניסינו כבר הכל בעבר. בשנות ה-1990 היו לנו כינוסים ודבר לא צמח מהם. כלום? הם הסתבכו בדיונים עקרים סביב עקרונות של ייצוג. עקרים או מתסכלים? נאמר לי שכינוס זה הוא בסך הכול תרגיל בגיוס לגיטימציה למדיניות ממשלתית שלמעשה תנקוט במדיניות שמתאימה לה. זה היה בסך הכול עוד טקס מבוים של המדינה שלמעשה אינה פועלת למען האינטרסים החברתיים. אבל לטקסים יש היגיון עצמאי, והם יכולים לשנות כיוון במאה ושמונים מעלות. אקדמאים עשויים לומר שאין דבר בינם כמורים לבין דיונים מתנשאים כאלה. האומנם? ציניות ותבוסתנות כאלה מתעלמות מהייחודיות של דרום אפריקה, מההיסטוריה הארוכה של פוליטיקה של מו"מ ודיאלוג, ולכן מחמיצות את ההזדמנות – דיון ציבורי חדש שמתעניין פחות במעבר (transition) ויותר בשינוי (transformation).

אבל בכל מקרה, האם יש חלופה? סירוב להזדמנות זו של דיאלוג ונסיגה חזרה אל מאחורי מסכי החופש והאוטונומיה האקדמיים המגוננים הן הזמנה לרגולציה פולשנית ולמסחור, כמו גם להאצת הפרטת האוניברסיטה הציבורית הן במובן הפוליטי, הן המוסרי והן הכלכלי. במקום זאת צריך לנצל את ההזדמנות, לתפוס את המרחב לדיון כל עוד הוא קיים, לקרוא למדינה לכבד את התחייבויותיה, לפצוח בדיון בתוך האקדמיה ומחוצה לה על משמעותה של האוניברסיטה הציבורית, במיוחד בדרום הגלובלי, ועל התפקיד שלה בהבאת שינוי.

האירוניה היא שההפגנות באוניברסיטאות שהתפשטו בצפון הגלובלי בשנה שעברה – ארה"ב, אנגליה, צרפת, גרמניה, אוסטריה ועוד – שואפות להגיע למודל של דמוקרטיה השתתפותית בחינוך הציבורי אשר דרום אפריקה מקבלת כמעט כמובן מאליו, שכן היא ירשה אותו ממאבקי העבר. כך או אחרת, דרום אפריקה נאבקת כיום למען עתידה ולא למען עברה. אנו צריכים לפעול באופן דומה – מגדל השן עבר מן העולם יחד עם הרעיון של תוכנית אב. צריך להביט לעתיד. הגישה הדרום אפריקאית אינה מושלמת, ולבטח אינה שוכנת בקונצנזוס. אולם, היא חייבת להביא לכל הפחות לרפורמה אם לא לשינוי. זוהי התחלה שממנה כולנו יכולים ללמוד."

המאמר המקורי באנגלית

1. If you are in doubt about this take a look at the “Universities in Crisis” blogsite of the International Sociological Association at http://isacna.wordpress.com/with over 50 reports from some 35 countries.

2. Archon Fung and Erik Olin Wright, Deepening Democracy: Institutional Innovations in Empowered Participatory Governance. (London and New York, Verso, 2003).

Michael Burawoy is Professor of Sociology at the University of California, Berkeley. Since his 2004 Presidential Address to the American Sociological Association (ASA), he has been the leading voice for a public sociology. He initiated and runs the new blog Universities in Crisis. In July 2010, he has been elected President of the International Sociological Association (ISA) for 2010-2014.

פוסט זה פורסם כבר בהעוקץ (ב-11 לינואר, 2011)

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: