צדק חברתי במזרח התיכון


הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעל הכל. הכל. אפילו מעל האביב הערבי. 

הבוקר מדווח הניו יורק טיימס על התסכול של הנציגים החדשים של האביב הערבי בעצרת האו"ם מכך שהאירועים המדהימים וחסרי התקדים שהם חוללו מעוררים עניין מועט ושטחי בלבד. הסכסוך הישראליפלסטיני שוב מאפיל על הכל. ליליה לבידי, השרה לענייני נשים בממשל התוניסאי החדש ומרצה לאנתרופולוגיה ולפסיכולוגיה קלינית במקצועה, יצאה מתוסכלת מהעצרת מכיוון שאיש או אישה לא התעניינו בפרויקטים שהיא עסוקה בהם כמו שיפור הנגישות של נערות למערכת חינוך יסודית. השאלה שהיא שמעה פעם אחר פעם הייתה, איך המהפכה בתוניסיה תשפיע על היחס של תוניסיה לסכסוך הישראליפלסטיני

בדרך כלל מבקרים בעולם המערבי את מדינות ערב על יחסן לנשים. אבל, הפנייה שלה לאו"ם לתמוך באופן משמעותי בנשים בתוניסיה עוררה עניין מועט בלבד. אפילו הילרי קלינטון ונשיאת ברזיל דילמה רוסף כמו ראשי מדינות נשים אחרות עזבו בחטף את הישיבה שעסקה בהעצמת נשים. “אני לא יכולה לחיות בפאר הזה כאן,” אמרה לבידי וציינה את העלות הגבוהה של 700$ ליום שעולה שהותה בניו יורק למדינתה. עדיף להשקיע את הכסף לטובת נשים כפריות, היא הוסיפה. “בהנחה שהאביב הערבי הוא בעל חשיבות, אפשר היה לצפות ליותר מקבלת פנים חמה ותמונה קבוצתית. מה אני מביאה חזרה לנשים התוניסיאיות?”

להבדיל אלף הבדלות, בשמונת החודשים האחרונים שאני חי בברקלי, קליפורניה, כל האנשים שפגשתי וגילו עניין כלשהו בישראל דיברו אתי על הסכסוך הישראליפלסטיני. איש או אישה לא ידע ולא התעניין בסוגיות אחרות שקשורות לישראל. דומה שישראל קיימת בתקשורת האמריקאית ואולי אף מעבר לכך רק בהקשר של הסכסוך הישראליפלסטיני. אפילו שבועות לתוך המחאות למען צדק חברתי הדיווחים כאן היו מעטים, חלקיים ושטחיים. רובם ככולם עסקו בעיקר במה שאין במחאה – התייחסות מפורשת לסכסוך הישראליפלסטיני, ולא במה שיש בה. מבלי להזניח את הסבל של הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה, כפי שעשה ברק אובמהצריך לשאול מה יש בסכסוך זה שמאפיל על כל כך הרבה אירועים חדשים, מסעירים, וחסרי תקדים?

 


מודעות פרסומת

  1. יוסי, מנקודת מבט ישראלית המחאה החברתית של הקיץ היא בהחלט בגדר אירועים מסעירים וחסרי תקדים, אבל הם באמת לא הופכים עולמות, ובהחלט בולטים במה שאין בהם. ואשר לאמריקאים — הרי יש להם אינטרס, ובעיקר, העיתונאים רגילים לדווח על דבר אחד בלבד.
    אשר לסיפור על השרה הטוניסאית – זה באמת סיפור מצוין שחושף את הררי הצביעות של הפוליטיקה הדיפלומטית. כל הכבוד ללבידי.

    • להערכתי המחאה בישראל דווקא כן בעלת פוטנציאל להפוך עולמות. לא בגלל שישראל היא מרכז העולם אלא בגלל שהמחאה בישראל היא חלק מגל רחב שמתרחש בו זמנית גם במקומות אחרים. יתירה מזאת, אני חושב שהיא גם רלבנטית מאד למצב העכשווי בארה"ב של אי שוויון קיצוני שגם אם הוא צבעוני (שחורים, היספנים…) יותר ויותר לבנים ממעמד ביניים סובלים ממנו. וזה בזמן שדומה שהפוליטיקה הפורמאלית נראית כלא מסוגלת לספק פתרונות והעניין הפופולארי בפוליטיקה זו נמוך אף יותר מאשר בישראל. דמוקרטיה יש בארה"ב רק באופן פורמאלי. חלקים גדולים מהציבור לא טורחים כלל להצביע.
      לגבי התקשורת האמריקאית, אני מסכים אתך. הם רגילים לדווח על דבר אחד וחוזרים ומדווחים עליו. כך גם "החדשות" בישראל. "החדשות" אינן חדשות כלל ועיקר. והחדשות הממשיות לא מדווחות כלל. למעשה, לניו יורק טיימס יש יותר מיד ורגל בסוג דיווח זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: