תנועת המזון הגלובלית


בעיות תזונה מסוגים שונים בעולם ניתנות לפתרון וזה אינו נמצא בהגברת הייצור והתפוקה שכן לב הפגמים המערכתיים נעוץ בהפרדות ובניתוקים בין קהילות, בין הקונים לחקלאים, בין הייצור לצריכה, ובין אדם לאדמה. הפרדות אלה נובעות מהשתלטות התאגידים על תפיסת המציאות שלנו ואותה יש לשחרר דרך פעולות קולקטיביות ודמוקרטיות לשינוי אופני הייצור והצריכה של מזון.

הפתרון האוטומטי שעלה בדעתו של ביבי לבעיית עליית מחירי הקוטג' והמזון היה פתיחת השוק ליבוא כדי להגביר את התחרות. שורה של בעיות טמונה בהגיון התחרותי ולא אעסוק כאן בהן אלא רק בהיגיון הביזארי שחשיפה למחירים עולים בשוק גלובלי לא יציב שנתון בשנים האחרונות לטלטלות קשות נראה כפתרון חיובי למצוקות קיומיות. החשיפה של שוק המזון הישראלי למחירי השוק הגלובלי היא הרת אסון, מנוגדת לאינטרס הציבורי, ומסכנת את יכולתו של ציבור הולך וגדל להזין את עצמו. מחירי המזון בשוק הגלובלי עלו מאד בשנים האחרונות ומספר הרעבים בעולם גדל. זאת, על אף שרמת ייצור המזון הגלובלית גבוהה יותר מאי פעם בעבר. אחת הסיבות היא מעבר מגידולי מזון לגידולי אנרגיה. סיבה נוספת היא השתלטות ספקולנטים על קרקעות חקלאיות. סיבות נוספות הן הריכוזיות ברמות שונות של ייצור המזון – בשליטה בקרקעות, בשליטה בזרעים, ובשליטה בחומרי הדישון וההדברה בעיקר במקרים של חקלאות שמבוססת על גידול יחיד על פני שטחים עצומים.

פתרונות יציבים יותר, בטוחים יותר, וזמינים יותר הם פתרונות מקומיים. הדרך היחידה להבטיח את תזונתם המלאה והבריאה של תושבי ישראל היא על ידי קידום ועידוד של יוזמות מקומיות מסוגים שונים וברמות שונות. חשיפת המחירים המקומיים לתנודות העולמיות והחלשת כושר הייצור המקומי תביא בסבירות גבוהה מאד לבעיות תזונתיות קשות עוד יותר, מאלה שחלקנו סובלים מהן כבר היום, בין אם מדובר בחוסר בטחון תזונתי, תת תזונה או אף רעב. הכל בשם הורדת המחיר לצרכן.

אחד הגליונות האחרונים של מגזין דה ניישן עוסק בתנועת המזון הגלובלית. המאמר המרכזי, פרי עטה של פרנסס מור לאפה (אקטיביסטית בסוגיות גלובליות של רעב, עוני וסביבה) מציג בקווים כלליים את תמונת המצב העכשווית ומסמן כמה פתרונות אפשריים בעלי אופי דמוקרטי ומקומי שפועלים שנים רבות במקומות רבים ומגוונים והם הולכים ומתרחבים. ככלל, הטענה היא שאסור שהמדיניות בתחום ייצור המזון תונחה על ידי השאיפה למחירים נמוכים ולתפוקה גבוהה ותו לא. תפיסה צרה זו מולידה בעיות נוספות והפתרון טמון בתפיסה מקיפת כל אשר מבוססת על שיתוף פעולה של כל הגורמים בתהליך הייצור והצריכה של המזון. המטרה צריכה להיות טיפוח של תרבות חקלאית. רק אז, היעילות תהיה מרבית. כמו כן, אין לצייר חלקים של תנועת המזון הזו כ"נחמדים" ולכן מגונים רק מכיוון שבזמן הנוכחי הם מעניינים את בני ובנות מעמד הביניים בעולם המערבי, אלא כחלק חשוב והכרחי של תנועה גלובלית בעלת מאפיינים מקומיים מגוונים. משה טרדמן כותב באתר "זווית אחרת" על מגמה דומה בפלסטין.

תנועת המזון: כוחה והאפשרויות הגלומות בה

פרנסס מור לאפה

14 ספטמבר, 2011

במשך שנים נשאלתי, “מאז שכתבת את 'תזונה לכוכב לכת קטן' ב-1971, האם המצב השתנה לטובה או לרעה?” בתקווה שלא אשמע שטחית, אני תמיד עונה: גם וגם. כמגדלים, משווקים ואוכלים, אנחנו נעים לשני כיוונים בו זמנית. על אף יבול מצוין ברמה גלובלית, מספר הרעבים בעולם נושק למיליארד, והתזונה של בני אדם רבים יותר הפכה לסכנה בריאותית. התזונה של האמריקאים מחוללת ארבע מתוך עשר המחלות הקטלניות ביותר בארה"ב. השליטה בקרקע, בזרעים ובמכירות המזון היא ריכוזית יותר מאי פעם בעבר. אדמה חקלאית בדרום הגלובלי נחטפת מעמים מקומיים על ידי ספקולנטים אשר מקווים להרוויח מעלייה במחירי המזון. ארבע חברות בלבד שולטות בכשלושה רבעים מהמסחר הבינלאומי בתבואה. רק עשר חברות—שמנוהלות בידי 138 אנשים בלבד—אחראיות לכחצי ממכירות המזון והמשקאות בארה"ב בשנת 2000. תנאי העבודה של עובדי חקלאות אמריקאים הם עדיין נוראיים ותוחלת חייהם היא 49 שנים. שבעה מגדלים מפלורידה הורשעו בהעסקה בתנאי עבדות של יותר מ-1000 עובדים. זהו כיוון אחד – אנטי דמוקרטי וקטלני.

אולם יש גם כיוון אחר בעל פוטנציאל דמוקרטי והוא משלב חקלאות עם הגאונות של הטבע. רבים מכנים אותו פשוט "תנועת המזון הגלובלית.” בארה”ב נסמך זרם זה על אומץ לבם של דוברי אמת מאפטון סינקלייר ועד רייצ'ל קרסון, ובמהלך לפחות ארבעים השנים האחרונות, הוא התרחב והתעצם. אמריקאים מסוימים רואים בתנועת המזון "נחמדה" אך פריפריאלית – עיסוק יתר של מעמד הביניים בשוקי חקלאים, גינות קהילתיות וארוחות בריאות בבתי ספר. אולם, אני טוענת שיש בתנועה זו הרבה יותר. במהותה היא מהפכנית והיא מובלת, בין השאר, על ידי כמה מעניי העולם, מעובדי חוות בפלורידה ועד כפריים הודים. יש לתנועה פוטנציאל לשנות לא רק את הדרך שבה אנו אוכלים אלא גם את הדרך שבה אנו מבינים את העולם שלנו, כולל את עצמנו. כוח עצום זה רק מתחיל לבצבץ.

העבודה

העבודה

1984. מחנה עובדים באוהיו. אמא צעירה יושבת על מיטתה. היא גוססת מסרטן. בלי מרירות היא שואלת אותי שאלה פשוטה: "אנחנו מייצרים לבני אדם מזון – מדוע הם לא מכבדים את עבודתנו?” היא לא זכתה להגנה מפני חומרי הדברה, ואף לא עמדה לה הזכות למי שתייה בטוחים בשדה.

עשרים וחמש שנה מאוחר יותר באימוקלי, פלורידה, ביקרתי בקרוואן מטונף ולוהט שבו התגוררו שמונה קוטפי עגבניות. מה שהרשים אותי יותר מכל היה תחושת הפוטנציאל שטמון בעובדים עצמם. הם נמנים עם 4000 חברים בקואליציה של עובדים באימוקלי (CIW) ומרביתם ממוצא לטיני, מאיה והאיטי. הקואליציה הוקמה ב-1993, יותר מעשרים שנה אחרי ניצחונם של עובדי החוות המאוחדים (UFW) בהנהגת סזר שאבזניצחון שסיים שביתה וחרם לאומי בני חמש שנים. גם המאבק הראשון של CIW נמשך חמש שנים במהלך שנות ה-1990. הוא כלל צעדה למרחק של 370 ק"מ ושביתת רעב והוא השיג העלאת שכר לראשונה זה עשרים שנה. אולם, הישג זה רק השיב את השכר לרמתו בתקופה שקדמה ל-1980. לכן, ב-2001, CIW יצא בקמפיין למען אוכל הגון. קמפיין עקשני שכפה על ארבע חברות מזון מהיר – מקדונלדס, טאקו בל, בורגר קינג, וסאבווי – להסכים לשלם שני סנטים נוספים על כל קילו עגבניות ולאמץ כללים שמגנים על העובדים שלהן. ארבע חברות שמספקות שירותי מזון כולל סודקסו (Sodexo) שוכנעו להצטרף להסכם, ובסתיו הקרוב CIW יחלו ליישם שינויים אלה ב-90% מחוות העגבניות בפלורידה וישפרו בכך את חייהם של 30 אלף קוטפי עגבניות. כעת הקמפיין מתמקד ברשתות מרכולים כמו טריידר ג'וז (Trader Joe’s), סטופ אנד שופ (Stop & Shop), וג'יאנט (Giant).

האדמה

האדמה

בברזיל כמעט 400 אלף משפחות חקלאים לא רק זכו להשמיע את קולם אלא גם קיבלו אדמה לרשותם והצטרפו בכך לכחצי מיליארד חוות חקלאיות קטנות ברחבי העולם אשר מייצרות 70% מהמזון העולמי. אף על פי שיש עדויות שמלמדות על כך שחוות קטנות מניבות תפוקה רבה יותר ושומרות טוב יותר על משאבי הטבע מאשר חוות גדולות, קריאות לחלוקה שוויונית יותר של האדמה במקומות אחרים נענו בעשורים האחרונים בהתעלמות. אז מה קרה בברזיל?

קץ הדיקטטורה ב-1984 הביא להקמתה של אחת התנועות החברתיות הגדולות בעולם – התנועה של החקלאים חסרי האדמות (Movimento dos Trabalhadores Rurais Sem Terra – MST) שמטרתה היא רפורמה אגררית. פחות מארבעה אחוזים מבעלי האדמות בברזיל שולטים בחצי מהקרקע, ולעתים קרובות באופן בלתי חוקי. ב-1988 העניקה החוקה החדשה של ברזיל לתנועה מעמד חוקי: סעיף 5 קובע ש"רכוש ימלא את תפקידו החברתי,” וסעיף 184 מקנה לממשלה את האפשרות "להפקיעלמטרות של רפורמה אגררית, רכוש חקלאי" אשר אינו מגשים את תפקידו החברתי. הטקטיקה הראשונית של MST הייתה השתלטות מאורגנת בחסות הלילה על קרקע בלתי מנוצלת. אחרי 1988 אילצה שיטה זו את הממשלה לאכוף את החוקה. בזכות אומץ ליבם של עובדים חסרי קרקע אלה, מיליון בני אדם בונים כעת חיים חדשים על פני כ-140 אלף קמ"ר ויוצרים אלפי קהילות חקלאיות שבהן פועלים בתי ספר שבהם לומדים 150 אלף ילדים, כמו גם מאות קואופרטיבים ויוזמות אחרות. אולם, המשבר הפיננסי הגלובלי דחף "קפיטליסטים בינלאומיים" לנסות "להגן על הונם" באמצעות רכישת "מפעלי אנרגיה וקרקע" ברזילאיים ובכך יצרו ריכוז מחודש של קרקע, כך טוען אחד ממייסדי MST, ג'ו פיידרו סטדג'ילה (João Pedro Stédile).

ובארה"ב? תשעת אחוזים החוות הגדולות ביותר מייצרות יותר מ-60% מהתוצרת. אבל חוות קטנות עדיין מחזיקות ביותר מחצי מהאדמות החקלאיות והשוק הגדל של מזון בריא וטרי הביא לצמיחה של החוות הקטנות: מספרן גדל ב-18,467 בין 2002 ו-2007. כדי לסייע להן, הקואליציה הקהילתית לבטיחות מזון קיימה "מושבי הקשבה" קהילתיים עם 700 משתתפים כדי לנסח במדויק מטרות אזרחיות לקראת החקיקה החקלאית הצפויה ב-2012.

הזרע

הזרע

המאבק על הזרע הוא דרמטי באותה מידה. בארבעת העשורים האחרונים יותר מאלף חברות זרעים עצמאיות נבלעו בידי חברות רב לאומיות. כיום, שלוש חברות – מונסנטו, דו פונט, וסינגנטה (Monsanto, DuPont and Syngenta) שולטות בכחצי מהשוק העולמי של הזרעים שעליהם יש זכויות קניין. מה שאיפשר ריכוזיות זו בשוק הזרעים היו שלוש פסיקות של בית המשפט העליון האמריקאי מאז 1980. פסיקות אלה איפשרו רישום פטנט על צורות חיים, כולל זרעים. כמו כן, ב-1992 פרסם מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) את מדיניותו ביחס למוצרים מהונדסים גנטית (GMO) ולפיה "למנהל לא ידוע על ראיות שמלמדות שמזון מהונדס גנטיתשונה באופן משמעותי או אחיד ממזונות אחרים.” האור הירוק שהעניק הממשל תרם להתפשטות מהירה של מוצרים מהונדסים גנטית ושל מונופולים. כעת תירס ופולי סויה שמגודלים בארה"ב הם מהונדסים גנטית עם גנים שרשומים כפטנט בעיקר על ידי חברה אחת – מונסנטו. העמדה של מנהל התרופות והמזון תרמה להסתרת התפוצה של מוצרי מזון מהונדסים גנטית. למרות שהם עשויים להימצא ב-75% מהמזון המעובד, מרבית האמריקאים מאמינים שהם מעולם לא אכלו מזון מהונדס גנטית. מספר קטן עוד יותר של אמריקאים יודע שב-1999 עו"ד סטיבן דרוקר מצא ב-40 אלף עמודים של קבצי FDA, שהושגו רק לאחר תביעה בבית משפט, "אינספור מזכרים שמזהירים מפני הסכנות הייחודיות במזון מהונדס גנטית,” כולל האפשרות שהם מכילים חומרים "רעילים, מסרטנים ואלרגנים בלתי צפויים.”

קמפיינים להעלאת מודעות הציבור לסכנות אלה שהתנהלו באותו הזמן הצליחו להגביל גידולים מהונדסים גנטית במדינות רבות מלבד ארה"ב, ברזיל, וארגנטינה. באיחוד האירופאי ובלמעלה משני תריסר מדינות נוספות, כולל סין, מוטלת חובה לסמן מוצרים מהונדסים גנטית. ב-1999 חל מפנה במאבק נגד מזון מהונדס גנטית באירופה. ג'פרי סמית', מחבר הספר זרעים של תרמית (Seeds of deception) צופה ששינוי דומה יתרחש בארה"ב שכן מספר גדול יותר מאי פעם בעבר של אמריקאים מתנגד באופן אקטיבי למזון כזה. התביעה לסימון אריזות מוצרים שאינם מהונדסים גנטית התעצמה השנה במהירות. סמית' שואב עידוד מכך שמוצרי חלב שמיוצרים באמצעות הורמון הגדילה המהונדס גנטית rBGH “סולקו מוולמארט, מסטארבקס, מיופליי, מדנון וממרבית המחלבות האמריקאיות.”

בכל רחבי העולם, מיליונים מתנגדים לרישום פטנט על זרעים. בבתים ובבנקי זרע כפריים, חקלאים קטנים וגננים מצילים, מחליפים ומגינים על עשרות אלפי סוגים של זרעים. ארגון סיד סייברס אקסצ'יינג' (החלפות מצילות הזרעים – Seed Savers Exchange) שפועל מדקורה (Decorah), אייוה, מעריך שחברי הארגון החליפו מאז 1975 כמיליון דגימות של זרעים נדירים.

במדינת אנדהרה פרדש (Andhra Pradesh) שבהודו אשר ידועה כבירת קוטלי המזיקים של העולם, תנועה כפרית בהנהגת נשים – דיקן דבלופמנט סוסייטי (החברה לפיתוח דיקן – Deccan Development Society) – הציבה בראש סדר העדיפויות את סוגיית הצלת הזרעים. אחרי שכותנה מהונדסת גנטית נכשלה כישלון חרוץ ואחרי הופעת מחלות שקשורות לקוטלי מזיקים, הצליחה התנועה לסייע ל-125 כפרים לעבור לחקלאות שמשלבת מגוון מסורתי של גידולים שמזינים 50 אלף בני אדם. בקנה מידה רחב יותר, ארגון נבדניה (Navdanya), של ונדנה שיבה (Vandana Shiva), סייע לחצי מיליון חקלאים להפסיק להשתמש בחומרים כימיים ולהציל זרעים מקומיים. מרכז הלימוד והמחקר של נבדניה מגן על זרעים של 3,000 זנים של אורז, ועל זרעים נוספים.

תרבותחקלאית

באופנים אלה ונוספים, תנועת המזון הגלובלית מאתגרת את המסגרת הכושלת שמגדירה חקלאות מצליחה שתסלק את הרעב מהעולם כחקלאות שמבוססת על טכנולוגיות שישפרו את התפוקה של גידולים מסוימים. חקלאות זו מכונה בדרך כלל “חקלאות תעשייתית” (בגלל שהיא מבוססת על מיכון ועל קנה מידה עצום (י.ל.)). כינוי מדויק יותר יהיה "חקלאות יצרנית" בגלל שהיא מקובעת על ייצור, או "חקלאות מצמצמת“ בגלל שהיא מצמצמת את המיקוד לגורם בודד. היחס הכמעט דיבוקי שלה בנוגע ליבול של גידול יחיד עומד בניגוד לתפיסה אקולוגית. הבעיה בחקלאות זו אינה נעוצה רק בזיהום, בדלדול ובהפרעה לטבע, אלא גם בהחמצה של הלקח הראשון של אקולוגיה: יחסים. חקלאות יצרנית מבודדת חקלאות מהקשר היחסים שבה היא מתהווה – התרבות.

היה זה דו"ח יחיד מ-2008 שסייע לסדוק את המסגרת של החקלאות היצרנית. דו"ח, “ההערכה הבינלאומית של ידע, מדע וטכנולוגיה חקלאיים לפיתוח" (IAASTD) הסביר שפתרונות לעוני, לרעב ולמשבר האקלים חייבים להישען על חקלאות אשר משלבת קידום של הפרנסה, הידע, הגמישות והבריאות של היצרנים כמו גם יחסי מגדר שוויוניים, העשרת הסביבה הטבעית וסיוע לאיזון מחזור הפחמן. הדו"ח הדקדקני שעליו עמלו 400 מומחים במשך ארבע שנים זכה לתמיכה של למעלה מ-59 ממשלות, ואפילו זכה לתמיכה במעוזי שליטה של התפיסה היצרנית בבנק העולמי. הדו"ח מקדם הבנה שחקלאות יכולה לקיים חיים רק אם מתייחסים אליה כאל תרבות של יחסים בריאים, הן בשדה—בקרב אורגניזמים שמתקיימים באדמה, חרקים, חיות, צמחים, מים, שמש—והן בקהילות האנושיות שניזונות ממנה. זהו חזון שמנחה עמים ילידים רבים ותועד ב-1981 על ידי וונדל ברי (Wendell Berry) במתנה של האדמה הטובה (The Gift of Good Land) ועשרים שנה מאוחר יותר על ידי ג'ולס פרטי (Jules Pretty) בתרבותחקלאית: חיבור מחדש של בני אדם, קרקע וטבע (Agri-Culture: Reconnecting People, Land and Nature).

דרך האיכרים

ובצפון האורבני, כיצד תנועת המזון מקדמת תרבותחקלאית?

מספר הולך וגדל של אמריקאים שמונעים על ידי רצון להקטין את זיהום האטמוספירה על ידי הימנעות מרכישת מזון ממקור מרוחק מתחילים ללכלך את ידיהם בבוץ. בהערכה גסה, כשליש מהמשפחות האמריקאיות (41 מיליון) עוסק בגינון. זוהי עלייה של 14% מאז 2009. שכנים מתאגדים וגינות קהילתיות פורחות. מקומץ גינות קהילתיות ב-1970 מספרן עלה כיום ל-18 אלף. בבריטניה הביקוש לגינות קהילתיות הוא כה גבוה—100 אלף בריטים ברשימת המתנה—עד שראש עיריית לונדון הבטיח לספק 2012 גינות חדשות עד שנת 2012. בנוסף, תנועת המזון האיטי שבה רשומים 100 אלף חברים מ-153 מדינות יזמה ב-2009 שלוש מאות סעודות משותפות במרחבים ציבורים (“eat-ins”). המטרה הייתה להשיק קמפיין "זמן לארוחה" בארה"ב לקידום ארוחות צהריים בריאות וטעימות בבתי ספר אמריקאים עבור 31 מיליון ילדים שניזונים מהן מדי יום.

כלכלה של תרבותחקלאית

החיבור בין אקולוגיה חקלאית בריאה ואקולוגיה חברתית משנה את השוק עצמו: מקנייה ומכירה אנונימית ואמוסרית במסגרת שוק שמאורגן על פי היגיון ריכוזי לשוק שמעוצב על פי ערכים אנושיים משותפים ומאורגן כדי להבטיח הגינות ואחריות הדדית. ב-1965 בתגובה לקריאות ממדינות עניות ל"סחר במקום סיוע," הארגון הבריטי אוקספם הקים את הארגון הראשון לסחרהוגן שנקרא הלפינגבייסלינג (עזרהדרךמכירה – Helping-by-Selling). כיום יותר מ-800 מוצרים מסומנים כסחרהוגן, ומיטיבים ישירות עם 6 מיליון בני אדם. בשנה שעברה שוק הסחרההוגן עלה על 1.5 מיליארד דולר.

ארגון ד'ה ריל פוד צ'לנג' (אתגר המזון האמיתי – The Real Food Challenge) שהושק על ידי צעירים ב-2007 פועל כדי להניע מעבר של השוק האמריקאי ל"מזון אמיתי" שמוגדר כמזון שמתחשב "בכבוד אנושי, בריאות, רווחת בעלי חיים, צדק חברתי וקיימות סביבתית.” צוותי סטודנטים פועלים כדי להשפיע על מקבלי החלטות בקמפוסים להתחייב להגיע ב-2020 ל-20% "מזון אמיתי" מתוך המזון שנצרך באוניברסיטה או בקולג'. לאחר שלמעלה מ-350 מוסדות כבר התחייבו לכך, מייסדי הארגון הציבו לעצמם מטרה שאפתנית נוספת: להגדיל את צריכת המזון האמיתי במיליארד דולר תוך עשר שנים

גם שוקי איכרים שמאפשרים קשר ישיר בין החקלאי לקונה הניזון תורמים להתהוות של תרבותחקלאית הגונה. בעוד שלפני אמצע שנות ה-1990 שוקי איכרים היו נדירים, כיום מפוזרים בארה"ב למעלה מ-7,000 שווקים כאלה.

CSA in norwich meadows farm

מודלים דמוקרטיים נוספים תופסים תאוצה. ב-1985 רובין ון אן, חקלאי ללא חת ממסצ'וסטס, סייע להקים את התוכנית הראשונה של חקלאות נתמכת קהילה (Community Supported Agriculture – CSA) בארה"ב. בחקלאות זו הקונים הניזונים לוקחים חלק בסיכון של החקלאי על ידי תשלום עבור חלק מהיבול בטרם החלה עונת השתילה. בסופי שבוע, הקהילה שלי, וולטהם פילדס (Waltham Fields) שליד בוסטון, מתעוררת לחיים כשמשפחות שלמות לוקחות חלק בקטיף תותים וילדים לומדים את הסימנים של הטעימים ביותר. כיום, 2,500 קהילות כאלה פועלות ברחבי ארה"ב ויותר מ-12,500 חוות נוקטות בגישה שיתופית זו של תשלום מראש.

גם המודל השיתופי מתפשט ומחליף את העיקרון התאגידי של דולר אחד = קול אחד, בעיקרון הדמוקרטי של אדם אחד = קול אחד. בשנות ה-1970 קואופרטיבי המזון האמריקאים נסקו. כיום 160 קואופרטיבים פועלים ברחבי ארה"ב ואני הולי מאשלנד, אורגון, מזהה נסיקה נוספת. היא סיפרה לי ששלושים ותשעה נפתחו זה עתה או בדרכם להיפתח.

חלונות ראווה משמימים שהיו מפורסמים בשנות ה-1970 בגזרים האורגניים הפגומים שלהם הפכו למרכזים קהילתיים מעוררי תיאבון. למשל, מועדון רכישת מזון של חמש עשרה משפחות (Seattle’s PCC Natural Markets) שהוקם ב-1953 גדל להיות קואופרטיב המזון הגדול בארה"ב. כיום הוא כולל 9 חנויות ו-46 אלף חברים. מכירותיו גדלו ביותר מפי שניים בעשור האחרון.

גם קואופרטיבים יצרניים ראו צמיחה מרשימה. קבוצת חקלאים הקימה קואופרטיב (Organic Valley Family of Farms) כדי לשמור בידיהם רווחים שזרמו לידי מתווכים. כיום, הקואופרטיב כולל יותר מ-1600 בעלי חוות משלושים ושתיים מדינות שמכרו ב-2008 יבול ששוויו עולה על חצי מיליארד דולר.

הכללים

מערכת המזון הגלובלית הקיימת משקפת כללים חברתיים אשר לעתים קרובות נותרים לא מפורשים, וקובעים מי אוכל, וכיצד אדמתנו מניבה. הכללים בארה"ב משקפים את הגלישה אל עבר "ממשלה שנשלטת באופן פרטי." אולם, גם קביעת הכללים אינה חד כיוונית.

ב-1999 65 אלף אקטיביסטים וביניהם פעילי סביבה עשו היסטוריה במחאה בסיאטל נגד סדר היום הלא דמוקרטי של ארגון הסחר העולמי. ב-2008 יותר אזרחים מאי פעם היו מעורבים בתהליך החקיקה החקלאית בארה"ב אשר כללה עידוד לגידול אורגני. כמו כן, הוקמו מאה גופי תיאום של בעלי עניין מהרמה המקומית ועד רמת המדינה – "מועצות מדיניות מזון." השנה טענתו של תאגיד מונסנטו בדבר "היעילות" (הדרושה לרישום פטנט) של הזרעים המהונדסים גנטית שלו, כמו גם עצם זכותו לרשום פטנט על זרעים, מאותגרות על ידי קרן הפטנטים הציבורית (Public Patent Foundation) בשיתוף 83 עורכי דין.

אפילו שינויים קלים בכללים יכולים לפתוח מרחב עצום של אפשרויות. קחו למשל את האדוות של החוק הברזילאי שקובע שלפחות 30% מארוחות ביה"ס יכללו מזון שיוצר בחוות משפחתיות מקומיות.

כללים שמגדירים זכויות הם ההתחייבויות הבסיסיות של קהילה אנושית לחבריה. הנגישות למזון קיבלה מעמד זה בההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם מ-1948. מאז, כמעט שני תריסר מדינות קיבעו את הזכות למזון בחוקה. למשל, כאשר ברזיל נקטה במדיניות של "אפס רעב" והגדירה מזון כזכות, שיעור תמותת התינוקות ירד תוך שבע שנים בשליש.

כוח המזון: התחברות

עליית תנועת המזון הגלובלית נוגעת ברגישויות אנושיות אוניברסאליות אשר מבוטאות על ידי חקלאים הינדים בהודו שמצילים זרעים, על ידי חקלאים מוסלמים שמפריחים את המדבר בניגריה, ועל ידי חקלאים נוצרים בארה"ב אשר עוסקים בהשראת התנ"ך בהגנה על הבריאה. בתנועות אלה מגולם הכוח המהפכני של תנועת המזון והוא יכולתה להפוך על פיה מערכת אמונות הרסנית אשר הולידה את התאגידיות – ריכוז הכוח בתאגידים. לפי אמונה זו, "הקסם" של השוק (המושג הבלתי נשכח של רונלד רייגן) פועל בעצמו בלי להזדקק לנו.

כוחה של תנועת המזון יכול לשנות את תפיסתנו העצמית מצרכנים פסיביים ונפרדים בשוק קסום ליצרנים שותפים אקטיביים ומחוברים בחברות שאנו מכוננים – כבעלי מניות בחוות CSA, כקונים של מוצרי סחר הוגן, או כפעילים שלוקחים חלק בעיצוב החקיקה החקלאית הבאה. לכן, תנועה זו יכולה להסיר את הקללה.

הכוח של תנועת המזון טמון בחיבור. התאגידיות מפרידה בינינו, מנתקת אותנו מהאדמה, ואפילו מגופנו שלנו, בכך שהיא משטה בו להשתוקק למה שיהרוס אותו. תנועת המזון, לעומת זאת, חוגגת את החיבור מחדש. לפני שנים רבות במדיסון, ויסקונסין, חקלאית CSA, בארב פרקינס, סיפרה לי על אחד הרגעים המרגשים ביותר שלה: “למשל אתמול בעיר,” היא אמרה, “ראיתי ילד קטן עם עיניים גדולות מושך בידה של אמו ומצביע עלי. 'אמא,' הוא אמר. 'ראי, הנה החקלאית שלנו!'”.

בשיאה, תנועה זו מעודדת אותנו "לחשוב כמו מערכת אקולוגית,” ומאפשרת לנו לראות את עצמנו מחוברים לכל השאר. במערכות אקולוגיות "אין חלקים, אלא רק משתתפים,” מזכיר לנו הפיזיקאי הגרמני הנס פטר דואר (Hans Peter Duerr). "תודעה אקולוגית" מאפשרת לנו לראות מבעד לקיבעון היצרני אשר מרכז כוח ללא הרף ויוצר מחסור עבור חלק מאיתנו, בלי קשר לרמת הייצור. היא משחררת אותנו מההנחה של מחסור ומהפחד שהיא מזינה. שילוב של מזון, חקלאות וגאונותו של הטבע מראה שיש די והותר לכולם.

בזמן שתנועת המזון מעוררת צורך אנושי עמוק להתחברות, כוח והגינות, כמו גם מספקת לו מענה, בואו לא נלעג לה כאילו היא פשוט "נחמדה" ונפיק את מלוא הפוטנציאל הממשי שלה כדי לשבור את הכישוף של הנישול שלנו.

המאמר המקורי באנגלית

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: