מנהיגות המחאה ו"מנהיג הסטודנטים"


מעת לעת אני קורא על "עמדתם של הסטודנטים”, על "חלקם של הסטודנטים במחאה”, על המאבק בין מנהיג הסטודנטים למנהיגי המחאה האחריםכשבעצם הדיווח מתייחס לעמדתו של המכונה "מנהיג הסטודנטים” – איציק שמולי, או אולי לעמדתו ולעמדתם של עוד כמה "מנהיגי סטודנטים". אלא שמדובר בפיקציה. 

לפני כחודשיים עורך של אחת מתוכניות הטלוויזיה הכלכליות הפנה שאלות רדודות ומציצניות במיוחד לדפני ליף כדי לאתגר את עמדת המנהיגות שלה. עמדה זו אותגרה לא אחת מכיוונים שונים ובאופנים שונים, ולעתים בטיעונים רציניים וחשובים יותר. אולם, לא נתקלתי ולו באתגור קל שבקלים של עמדת המנהיגות של "מנהיג הסטודנטים" שהפך לאחד ממנהיגי המחאה (שפרש ממנה בינתיים וביקש לשוב…). אפשר להסביר זאת באמצעות הנימוקים החשובים שהעלו מירב מיכאלי ושל נעמה נגראבל כאן הייתי רוצה להניח את תמימותם של הפרשנים, הכתבים והשדרנים השונים ולהציע תשובה נוספת. שמולי הוא נציג ציבור שנבחר בבחירות דמוקרטיות רשמיות וחופשיות על ידי הסטודנטים כדי לייצג אותם. אין בסיס לגיטימציה רחב מזה במשטר דמוקרטי. ליף, לעומת זאת, לא העמידה את עצמה כמועמדת בשום מערכת בחירות ולא נבחרה באופן פורמאלי לייצג שום ציבור.

אבל המציאות המעשית במקרה זה היא בדיוק הפוכה למציאות הפורמאלית. מנסיוני בפעילות פוליטית באוניברסיטה, מעטים הסטודנטים שטורחים להצביע בבחירות לאגודת הסטודנטים המקומית. אין לי נתונים מדויקים אולם מדובר באחוז מגוחך בדרך כלל. הנציגים שנבחרים בבחירות אלה בוחרים את יושב ראש התאחדות הסטודנטים, קרי "מנהיג הסטודנטים."

יתירה מזאת, לעתים קרובות מתייחסים בתקשורת אל הסטודנטים כאל קבוצת אוכלוסייה מובחנת בעלת אינטרסים מובהקים בדומה לכאורה לקבוצות אחרות כמו אמהות חד הוריות, תושבי עיר מסוימת, עובדים בתחום מקצועי מסוים, חרדים וכיוצא באלה. מעל ראשם של הסטודנטים שורה הילה מיוחדת של נעלים ונבחרים שיש לטפח במיוחד. אולם, יש הבדלים מהותיים בין סטודנטים לבין הקבוצות האחרות. ההבדל המרכזי נעוץ במיקום הקבוצות בזמן. להיות סטודנט הוא אך ורק שלב בחיים (עבור חלק מהאוכלוסייה). שלב קצר שלאחריו האינטרסים משתנים לגמרי. זהו עניין שונה לחלוטין מאשר להיות אם חד הורית, עובד בחברה, תושב עיר, חרדיהאינטרסים של סטודנטים נסבים סביב בעיות זמניות וחלקיות בלבד. זאת בשונה מהסוגיות המטרידות קבוצות אזרחים אחרות אשר מקיפות היבטים קיומיים רבים ומתמשכים על פני כל החיים או על פני תקופה ארוכה בהרבה משלוש שנים.

לעומת זאת, התשובה המדויקת שנתנו ליף ושפיר למאתגרים את מעמדן כמנהיגות המחאה היא שבפועל הצטרפו אליהן מאות אלפי מפגינים בכל רחבי הארץ. מאות האלפים בחרו לבוא אחריהן. כל עוד הן עושות את הדבר הנכון, מאות האלפים באים אחריהן. כשהן לא יעשו את הדבר הנכון, מאות האלפים לא יבואו.

כלומר, אם מישהו נבחר באופן דמוקרטי ממשי על ידי ציבור רחב ועצום, הרי אלה הן דפני ליף וסתיו שפיר ולא איציק שמולי. היתרון הממשי היחידי שהיה ל"מנהיג הסטודנטים" על פני המנהיגות הממשיות של המחאה ההמונית היה שהוא חלש על כמה חברות סטודנטיאליות ולכן גם על משאבים כלכליים גדולים לאין שיעור ממה שעמד לרשותן. זהו מקרה עגום שבו יותר מאשר בחירתו על ידי מעט סטודנטים, היה זה כסף ציבורי שאיפשר לו לממן מספר אוטובוסים להסעת מפגינים להפגנות כדי לקנות לו מקום בשיח הציבורי בין מנהיגי המחאה.

לסטודנטים יכול וצריך להיות מקום חשוב בעיצוב פניה העתידיים של החברה בישראל, אולם לא כציבור מובחן ונפרד אלא כחלק ממאבקי עובדים, נשים, ערבים, מחוסרי עבודה, מהגרי עבודה, אמהות חד הוריות, וכל שאר הקבוצות המופלות, המנושלות והמדוכאות בישראל. 

מודעות פרסומת

הערה אחת

  1. אחוז ההצבעה הנמוך לאגודות סטודנטים הוא נושא שכדאי לברר את סיבותיו. יכול להיות שאגודות סטודנטים שהפכו במרוצת השנים לחברת הפקות לא גורמות לסטודנטים, שמשמשים במערכת היחסים הזו לא יותר מצרכנים, לגלות איכפתיות יתר במי יהיה המפיק הראשי ומי יהיה עוזרו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: