יש חיים לפני תחריר – ראיון עם פרופ' ג'ואל ביינין חלק א


יוסי לוס ומיכל גבעוני (הראיון מתפרסם במקביל כאן ובהעוקץ. לחלק ב)

האצת ההפרטה תרמה למהפכה במצרים, כי אנשים הרגישו שמכרו להם את המדינה • אפילו המארגנים לא ציפו שב-25 בינואר ייצאו לרחובות 20 אלף בני אדם • והסיפור על הנשים שחייהן לא שווים יותר מ-50 לי"מ • ראיון עם פרופ' ג'ואל ביינין, מומחה לתנועות חברתיות במצרים. חלק א

ג'ואל ביינין הוא מרצה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת סטנפורד. עבודת המחקר שלו עוסקת בתנועת הפועלים במצרים, בקהילות יהודיות במצרים המודרנית ובסכסוך הישראליפלסטיני. נפגשנו עמו באמצע חודש אוגוסט, בעיצומה של ההתקוממות החברתית בישראל, כדי ללמוד ממנו על הרקע הפוליטי למהפכה במצרים ולברר אילו קווי דמיון אפשר לשרטט בינה לבין המחאה בישראל.

במשך שנים, המשטר הסמכותני במצרים הצליח לנטרל את התביעה העממית לזכויות פוליטיות לא רק באמצעות רדיפה ודיכוי של מתנגדיו, אלא גם באמצעות עידוד הרווחה החברתית. במשך שנים רבות זה עבד: רבים היו מוכנים לוותר על זכויותיהם הפוליטיות תמורת זכויות חברתיות. מתי ובאילו נסיבות החלו להתגלות בקעים בעסקה הזו?

העסקה הזו נעשתה בתקופת נאצר ופעלה עד מלחמת 67. היא כללה הישגים סוציאליים משמעותיים כמו הכפלת שכר המינימום והפחתת מספר שעות העבודה השבועיות. ההטבות הללו הושגו באופנים לא דמוקרטיים. נאצר נהג לומר: הפועלים אינם תובעים, אנחנו נותנים. אחרי מלחמת 73, שהמצרים סבורים שנחלו בה ניצחון, סאדאת הצהיר על מדיניות כלכלית חדשה – אלאִנפִתאח אלאִקתִסאדי (הפתיחות הכלכלית). ב"מסמך העבודה של אוקטובר", הקרוי על שם המלחמה אף שנוסח באפריל 74, הצהיר סאדאת על רצונה להתנתק מן העולם של ברית המועצות, על התפישות הפוליטיות והכלכליות ששלטו בו, ולהתקרב לארה"ב. אולם השינויים הכלכליים שהונהגו בעקבות הצהרה זו היו מעטים. בסתיו 76 ביקרה במצרים משלחת של קרן המטבע הבינלאומית וקבעה שיש להפחית את הסובסידיות הממשלתיות על מזון, נפט, סולר ומוצרים נוספים. הניסיון ליישם המלצה זו בינואר 77 הוליד מחאות שכמעט גרמו לנפילת המשטר. בתגובה, סאדאת נסוג ולא ניסה ליישם רפורמות נוספות עד שנרצח. באוזני המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים הוא הצהיר על רצונו לחולל רפורמות, אך גם עמד על כך שיש לעשות זאת בהדרגה. בהתאם לכך, הליברליזציה שקודמה באותו עשור הוגבלה לתחומים כמו בנקאות, ביטוח, תיירות, השקעה בקרקעות ובניין. הוקמו חברות תיירות חדשות בבעלות פרטית ובנקים חדשים בבעלות משקיעים מאיראן, ערב הסעודית וכווית, והותרה קניית אדמות לבנייה על ידי תושבי חוץ.

כשמובארק הגיע לכס הנשיאות הוא היה זהיר מאוד. הוא ראה מה קרה בינואר 77, חשש מאוד מהכוחות האסלאמיים שהתנקשו בחייו של סאדאת ולא רצה לחולל שינויים דרמטיים עד שהמצב יירגע. מה גם שהכוחות האסלאמיים, שלא צידדו במאבק אלים, הגדילו את כוחם והחלו להוות משקל שכנגד משמעותי למשטר. השינוי המשמעותי במדיניותו חל בעקבות המלחמה האמריקנית הראשונה נגד עיראק. בעקבות תמיכתה של מצרים במלחמה נמחקה מחצית מחוב החוץ של מצרים. בתמורה, התחייבה מצרים ליישם "תכנית התאמה מבנית" (Structural Adjustment Program) במדיניות הכלכלית שלה שהוכתבה על ידי קרן המטבע הבינלאומית. חלק מהרפורמות המבניות היו תהליכי הפרטה משמעותיים. הוכנה רשימה של יותר מ-200 חברות ממשלתיות שהיו מועמדות להפרטה; מ– 1993 ועד 2002 הופרטו כ-190 חברות בתחומי הטקסטיל, המשקאות, התיירות ועוד.

תהליך ההפרטה בשלב הזה היה מוצלח למדי, בין השאר משום שעובדים שהוצאו לפנסיה מוקדמת קיבלו סכום סביר, בגובה של עד 50 אלף לי"מ (כ-30 אלף ש"ח), שהספיק ליצירת מקור פרנסה חלופי – לרכישת קרקע לחקלאות, משאית קטנה או מכולת. אולם החל משנות ה-90 המאוחרות, ובעקבות הלחץ שהופעל על פועלים לצאת לפנסיה מוקדמת כדי שחברות פרטיות יוכלו לרכוש עסקים ממשלתיים עם מספר מתקבל על הדעת של פועלים, החל גל של שביתות ומחאות. התארגנויות הפועלים לא היו תמיד תגובה מפורשת להפרטה. לפעמים השובתים דרשו משכורות גבוהות יותר, ולפעמים תבעו לקבל, לפני שתושלם מכירת החברה, את התשלומים הסוציאליים שלא שולמו להם במועדם. זו הייתה תחילתה של תנועת הפועלים העצמאית.

ביולי 2004 הושבעה ממשלה חדשה בראשותו של אחמד נזיף, שהתחייב להאיץ את תהליך ההפרטה. ואכן, בשנה הראשונה לכהונתה הופרט רכוש ששוויו היה פי עשר משווי הרכוש שהופרט בעשור הקודם כולו. בין השאר הופרטו אחת מחברות הביטוח הגדולות, וחברת הטבק המצרית – חברה בעלת חשיבות היסטורית שנחשבה לסמל לאומי והתנהלה באופן מודרני כבר בעשור הראשון של המאה ה-20. במקביל הועלתה האפשרות להפריט את אוניברסיטת אלכסנדריה. בשנת 2004, מספר שביתות ומחאות הפועלים הוכפל ביחס ל-1998. מכ-100 אירועי מחאה ושביתות ב-1998 עלה המספר ל-222 ב– 2004, וזינק לכ-750 ב– 2010.

האצת ההפרטה תרמה למהפכה במצרים. אפילו אנשים שמעמדם הכלכלי לא הושפע באופן משמעותי מההפרטות חשו כי המעמד התרבותי והפוליטי שלהם נפגע בעקבותיהן. הם חשו שמכרו את הארץ שלהם, שלא ציפו שזרים ירכשו את מצרים. בעקבות ההפרטות התרחב המעמד הבינוני העליון שכלל כעת כ-20% מהעם המצרי, בעוד 44% מהמצרים חיו, לפי נתוני הבנק העולמי, מתחת לקו העוני או קצת מעליו. שאר האוכלוסייה השתייכה למעמד הבינוני, והם התקשו מאוד להתמודד עם עליית המחירים.

בין ספטמבר לאוקטובר 2010 המחירים עלו באופן חד. למשל, מחירי הירקות עלו ב-70%, מחירי הפירות עלו ב-40%, מחירי המשקאות והמזון בערים עלו ב-23% ומחוץ לערים ב-21%. בלחצה של קרן המטבע הבינלאומית עלו גם מחירי הבנזין, אף שהם עדיין מסובסדים.בנוסף, רשת החינוך אינה מתפקדת. עלות השיעורים הפרטיים הדרושים לצורך הכנה לבחינות המעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים ומחטיבת הביניים לבית הספר התיכון עשויה להגיע לחצי מכלל הוצאות משק הבית של משפחה ממעמד הפועלים.

בעיני רבים במערב ובישראל, לפחות אלו שלא עקבו מקרוב אחר הפוליטיקה הפנימית במדינות ערב, האביב הערבי בכלל ומהפכת תחריר בפרט היו הפתעה גמורה. ההתקוממות הזו נראתה כהתרחשות מתבקשת ובלתי צפויה בעת ובעונה אחת. ההפתעה הזו מסגירה מן הסתם דפוסי מחשבה אוריאנטליסטיים את הקושי לחשוב מעבר למודל האירופי של החברה האזרחית כספירה המתאפיינת במחשבה ועשייה ביקורתיות מן הסוג השוחק בהדרגה את הלגיטימיות של השלטון. אבל גם משקיפים המצויים בנבכי הפוליטיקה המצרית, אם להתמקד בה, נטו להדגיש את האפטיות של הציבור המצרי ואת ה"מנטאליות הפוליטית" הלא מפותחת שלו. האם הייתה תרבות מחאה תחת שלטונו הסמכותני של מובארק קודם למהפכת תחריר? האם תוכל למפות עבורנו את האתרים וההקשרים שבהם, במבט לאחור, נבטו זרעי המהפכה?

לדעתי פעילות המחאה החשובה ביותר הייתה שביתות הפועלים, וזה הגורם שממנו רבים העלימו עין. אבל יש לומר שגם אם נכון שהמנטאליות האוריינטליסטית הקיימת בארה"ב, בישראל ובמקומות נוספים לא איפשרה להכיר בקיומן של אפשרויות פוליטיות שכאלו בעולם הערבי, המהפכות היו הפתעה גמורה לכולם. אף אחד לא ציפה לכך, אפילו מארגני ההפגנה הראשונה ב– 25 לינואר. הם חשבו שאם יגיעו אלפיים איש זה יהיה מוצלח מאד כי שנה קודם לכן ושנתיים קודם לכן באותו היום, שהוא יום המשטרה, הם ניסו לארגן הפגנות והגיעו בסך הכל200 איש. אמנם השנה, בגלל הסערה שחוללה הריגתו של חאלד סעיד על ידי המשטרה באלכסנדריה בחודש יוני ובשל הפעילות של קבוצת הפייסבוק "כולנו חאלד סעיד", אפשר היה לצפות שיבוא קהל גדול יותר. אבל איש לא חלם שיגיעו עשרים אלף איש.

אחת הסיבות להפתעה הייתה שאף שמאז שנת 2000 היו אירועי מחאה רבים, הם לא היו קשורים זה לזה זה. אי אפשר היה לדבר על תנועת מחאה. למשל, הועד לסולידאריות עם האינתיפאדה הפלסטינית שנוסד בשנת 2000 ארגן לאחר הקמתו הפגנה באישור הממשלה שבה נטלו חלק כשלושים אלף איש. הממשלה לא תמכה באינתיפאדה הפלסטינית אבל איפשרה לאזרחים לשחרר קיטור; הפגנה המונית זו הייתה ההפגנה הראשונה מאז 1954 שלא אורגנה על ידי הממשלה. דבר דומה קרה ב-2003 בעקבות הפלישה האמריקאית השנייה לעיראק. הממשלה המצרית התנגדה לפלישה אף שלא הצהירה על כך בפומבי, וכאשר נוסד הועד לסולידאריות עם העם העיראקי היא איפשרה לו לקיים הפגנה שעם תכניה הסכימה, אף שהייתה מעדיפה שלא תתקיים.

שתי הפגנות אלה הבהירו שיש לגיטימציה למחאה ציבורית ברחוב מבלי להיעצר או להירצח. כך שהייתה להם תרומה לייסודה, בסוף שנת 2004, של תנועת כּיפאייה (די) ששמה הרשמי הוא "התנועה המצרית לשינוי".התנועה החלה לפעול בקיץ, עם פרסום עצומה שעליה חתמו 2000 אינטלקטואלים ידועים, וב-11 בדצמבר 2004 יצאה להפגנת רחוב ראשונהשלה.בהפגנה שבה נכחתי, מול בית המשפט העליון, השתתפו כמה מאות אנשים בסך הכל. אך הדבר החשוב ביותר לא היה מספר המפגינים אלא הקריאות והדרישות שהשמיעו. המפגינים קראו קריאות נגד כוונתו של מובארק לרוץ לנשיאות בפעם החמישית, נגד כוונתו להכין את בנו גמאל לרשת אותו, ולמען הגבלת כוחו של הנשיא שלמעשה ריכז את כל הסמכויות בידיו. עד אז, אלו היו קווים אדומים שמי שחצה אותם נאסר ועונה. אך הפעם זה לא קרה.

במהלך שנת 2005, ולקראת הבחירות לנשיאות בספטמבר ולפרלמנט בדצמבר, תנועת המחאה צברה תנופה.מובארק הוכרח לשנות כמה סעיפים בחוקה ולהתיר בפעם הראשונה מירוץ חופשי לנשיאות. במקום שהפרלמנט ימנה מועמד יחיד לנשיאות שמועמדותו תועמד למשאל עם, התחרו כמה מועמדים. איימן נור, מנהיג מפלגת אלע'ד (המחר), זכה בכ-7% מהקולות; מנקודת מבטו של המשטר זה היה יותר מדי והוא נעצר. תוצאות הבחירות היו מזויפות אבל עצם קיומן היה משמעותי. עד אז אנשים כלל לא חשבו שמועמדים אחרים חוץ ממובארק עשויים לבוא בחשבון; לא היו חיים פוליטיים. החל מהשלב הזה, לפחות היו שמות באוויר ואנשים הבינו שמובארק אינו המועמד היחידי.

בעקבות מעצרו של איימן נור הפעיל ממשל בוש לחץ חזק על מובארק. קונדוליזה רייס הזכירה את נור בנאומה באוניברסיטה האמריקנית בקהיר ביוני 2005; הממשלה המצרית התרגזה כל כך, שבמשך כמה שניםמובארק נמנע מלקיים את ביקוריו השנתיים בארה"ב. הלחץ האמריקני הוביל לכך שהבחירות לפרלמנט בסתיו 2005 היו הרבה פחות מזויפות והאחים המוסלמים זכו בכ-20% מהמושבים. זה היה חסר תקדים בשביל מובארק זה היה הגבול. מסמכים שהודלפו לוויקיליקס מראים כי הממשלה המצרית התווכחה עם האמריקנים כמה מושבים ניתן להעניק לאחים המוסלמים, בהינתן כי מובארק חייב היה לשמור על רוב של שני שליש בפרלמנט כדי שלא ישנו לו את החוקה. מיד אחרי הבחירות החל גל של דיכוי כנגד כל המפלגות האחרות ובמיוחד כנגד האחים המוסלמים. לשכת הנשיא תקפה את השופטים, שקבעו, בתוקף תפקידם כמשקיפים על הקלפיות, כי היו זיופים בבחירות.

במקביל, ב-2004, וכחלק מתהליך ההפרטה, החלו להופיע עיתונים בבעלות פרטית. העיתונים הללו פרסמו ידיעות שלא ניתן היה לקרוא בעיתונות הממשלתית, ודיווחו בין היתר על שביתות הפועלים. בין תנועת המחאה של המעמד הבינוני והאינטלקטואלים, שעמדו מאחורי הפגנת התמיכה באינתיפאדה וההפגנה כנגד הפלישה לעיראק, לבין המחאות של הפועלים לא היה כמעט קשר. לעומת זאת, מי שהיה בקשר עם הפועלים היה קבוצה קטנה של כעשרה כתבים בעיתונים הפרטיים, שעשו עבודה הירואית. הם נכחו במפעלים בזמן השביתות, ישנו בבתי החרושת או בבתי הפועלים והדיווחים שלהם היו אמינים וחשובים. כמה מהכתבים הללו היו חברים בתנועת הסוציאליסטים המהפכניים הטרוצקיסטית. החל מ-2008, קואליציות רחבות של תנועות וארגונים, החלו לקיים הפגנות סולידאריות עם שביתות, סיפקו מזון, שמיכות וכסף לשובתים והזמינו את מנהיגי הפועלים לדבר באירועים ציבוריים בקהיר.

החיבור בין תנועת המחאה של המעמד הבינוני לבין תנועת המחאה של הפועלים החל להתחזק רק בסוף 2010. מספר הפעילים בשני המחנות שהכירו פעילים במחנה השני גדל. ארגונים לא ממשלתיים החלו לפעול לקידום זכויות עובדים.למשל, הארגון הלא ממשלתי שנוסד בשנת 2000 תחת השם "הועדה המתאמת לאיגודי עובדים וזכויות עובדים וחירויותיהם" ועסק בפיקוח על הבחירות לאיגודים המקצועיים שהיו לרוב מזויפות, שינה ב-2010 את שמו ל"מרכז המצרי לזכויות כלכליות וחברתיות". הארגון נחל הישג של ממש בתביעה משפטית שהגיש כנגד הממשלה בדרישה להעלות את שכר המינימום. שכר המינימום הבסיסי ב-2009 היה בפועל כ-108 לי"מ, כלומר, פחות מ-70 ש"ח לחודש; בעקבות התביעה הוא הועלה לכ-400 לי"מ.

השביתות שהזכרת הן שביתות שהתייחסו בעיקר לאיום ההפרטה ולפגיעה בזכויות בעקבות ההפרטה?

כן. תביעות כלכליות גרידא. העלאת משכורות, תוספות לשכר, תשלום ביטוח לאומי שלא שולם. על פי הניתוח שלי, רוב ההפגנות היו תגובות שונות להפרטה. יש מקרה ידוע מאד של מפעל טקסטיל פרטי ספרדימצרי שנקרא מנצורה אספנייה שפעל במנצורה שבדלתא. במשך זמן מה המפעל שגשג. הוא ייצר עבור וולמארט ועבור רשתות ידועות אחרות מרחבי העולם. אבל בסוף שנות ה-1990 מצרים סבלה ממיתון. המפעל נקלע לקשיים. הבנק קנה את מרבית מניותיו ופיטר את מרבית העובדים. רק כ-400 עובדים נותרו, רובם נשים ומשכורתן הייתה נמוכה מאד – 250 לי"מ (כ-150 ש"ח). ב– 2007 הן שבתו במשך ארבעה חודשים ובסופו של דבר קיבלו את כל דרישותיהן. הבנק הבטיח להשקיע הון נוסף או למצוא משקיע אחר ובכל מקרה לשמור על משרותיהן של העובדות. אבל הבנק הונה אותן והן נקטו שוב בשביתה. העובדות, שהונהגו על ידי נשים, הלכו לתבוע מהבנק את המשכורות המעוכבות שלהן והפקידים אמרו להן: אם אתן רוצות את הכסף, לכו להפגין. הן עשו זאת וחסמו את הכיכר הראשית בעיר. נהג משאית שנקלע למקום הורשה להמשיך בנסיעה לכיוון המפגינות על ידי שוטר שאמר לו שחייהן לא שווים יותר מ-50 לי"מ. כתוצאה מכך, אחת המפגינות נהרגה ואחרת נפצעה קשה. זו הייתה דוגמא לבוז שבו נוהגים המעסיקים בעובדים שלהם. הפרסום של האירוע קומם אנשים: מה זאת אומרת החיים שלהן שווים 50 לי"מ?


מודעות פרסומת

הערה אחת

  1. הייתי במצרים (כתייר) ביולי השנה. הנה מה שחשבתי על אירועי ה 25 בינואר כאן:
    http://theshingimel.wordpress.com/?s=%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%A8

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: