ציניות

דה מרקר מוביל את המחאה החברתית. מי מתנדב לעזור לו?

זמן מה לאחר פרוץ המחאה החברתית בקיץ פרסם עיתון דה מרקר (לפחות באינטרנט) גיליון שבו פורסמו מחדש לקט מאמרים שהתפרסמו בעבר בעיתון והביעו, לדעת העיתון, את עמדות המחאה עוד בטרם היא פרצה. כך, דה מרקר מיהר להציב את עצמו כנביא המחאה. אני זוכר שאחד המאמרים היה פרי עטה של מרב ארלוזורוב. זו שסבורה שהכלכלה היא מדע טהור ושמהללת בכל הזדמנות שנקרית לה את השוק החופשי. החופש שמשעבד 99% (ולמעשה גם את ה-1% הנותר, אף כי בצורות אחרות). זה היה שיכתוב של ההיסטוריה. לא בגלל שבדה מרקר לא הופיעו מאמרים ביקורתיים על השוק החופשי אלא בגלל שהעיתון כולו, כעיתון שמוקדש לעניינים פיננסיים, הוא בו בזמן תוצר של העמדת הסוגיות הפיננסיות במרכז השיח הציבורי וגם גורם שמקדם את הדגשת הסוגיות הפיננסיות. העלאת הפיננסים לראש הפירמידה של העניין הציבורי היא תוצאה ישירה של שחרור ההון לעשות כרצונו. שחרור זה הביא לכך שכמות ההון שזורמת בעסקאות פיננסיות ברחבי העולם עולה לאין שיעור על עסקאות במוצרים ובחומרי גלם. עסקאות פיננסיות הן עסקאות שבהן רוכשים מניות, אגחים, נגזרים, מטבעות ועוד שלל "מוצרי" אוויר רק כדי למכור אותם ברווח לאחר זמן קצר. בשונה מעסקאות פיננסיות, עסקאות שבהן נרכשים חומרי גלם ומוצרים מהוות בסיס לייצור. הסיבה שעסקאות פיננסיות מושכות הון גדול לאין שיעור מעסקאות אחרות היא שהרווח האפשרי מעסקאות פיננסיות הוא גדול יותר, מהיר יותר וקל יותר מאשר הקמת מפעל, גיוס עובדים, פיתוח מוצר, קנית חומרי גלם, בניית מכונות… ומכירת המוצר. גם הסיכון גדול יותר, וזה בדיוק האופי ההימורי של המציאות החברתית–כלכלית שבה אנו חיים ושדה מרקר הוא בו בזמן גם תוצר שלה וגם גורם מרכזי בטיפוחה. הצד השני של העמדת ההון במרכז הוא דחיקה של העבודה והעובדים לשוליים. אם עיקר ההון זורם בעסקאות פיננסיות, מי צריך עובדים? עמדה זו באה לידי ביטוי באופן בוטה במאבק של בעל העיתון הליברל בהתארגנות עובדיו. 

העובדה שמתפרסמים בדה מרקר גם מאמרים ביקורתיים על אידיאולוגיית השוק החופשי אינה מורידה מהטענות הביקורתיות שלי כי לקהל היעד של דה מרקר חשוב גם להבין ולשמוע את המתנגדים להם. בין השאר, כדי שידעו איך לעקר את ההתנגדות או סתם כבידור (בתקופות בהן הם יכלו לזלזל בהתנגדות). יתירה מזאת, השוק החופשי מתיימר להציג פנים חופשיות, פתוחות ודמוקרטיות ולכן שימור תדמית החופש מחייבת הענקת ביטוי מסוים גם למתנגדים. ככלל, דה מרקר, כמו כלכליסט וכמו גלובס, הם עיתונים שבעיקרם מקדמים את אידיאולוגיית השוק החופשי. כל השאר מצוי בשוליים מבחינתם. 

במחאה החברתית מקיץ 2011 ניסו לחבל גורמים שונים באופנים שונים. חלקם עשו זאת על ידי הצטרפות ותמיכה לכאורה. כמה טייקונים תמכו, ההסתדרות שמעלה בתפקידה במשך שנים רבות תמכה, מתנחלים שקוראים לפתור את המצוקות בישראל על ידי גזל נוסף מפלסטינים משוללי אזרחות וזכויות יסוד בגדה המערבית (כאילו מצוקות אלה אינן זה מכבר הבסיס הרחב ביותר של תנועת ההתנחלות בשטחים הפלסטינים), וגם דה מרקר. כולם תמכו. אף שהמחאה הזו היא עניינם של ה-99% ויש לשאוף לייצר מחאה שבאמת תכיל את הקולות השונים של ה-99%, יש להיזהר ולדחות את ניסיונות ההשתלטות ולא לשתף פעולה עם מוסדות שעניינם הוא באופן בוטה מנוגד לרעיונות המחאה – חברה צודקת, שוויונית והגונה. אחת היוזמות המאלפות של המחאה בקיץ הייתה הדיונים באלף השולחנות ברחבי הארץ. כעת, דה מרקר הלא כל כך מקורי יוזם אירוע דומה והפעם של 2021 שולחנות. למה דווקא 2021 שולחנות? כי זה חלק מהיוזמה של דה מרקר לחשוב על ישראל בשנת 2021. גימיק תקשורתי כמיטב הגימיקים הפרסומיים שהם חלק בלתי נפרד מתרבות השוק החופשי. למה דווקא 2021? אולי כי לפני כמה שנים הייתה יוזמה שנקראה ישראל 2020 ודה מרקר צעד אחד לפני?

אבל מה שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה היה הודעה בדף הפייסבוק של הפורום המתאם שלארגוני הסגל האקדמי הזוטר שבו אנשי ונשות הסגל הזוטר נקראים להתנדב להנחות דיונים ב-2021 שולחנות הללו. כלומר, לא זו בלבד שגורם בעל אינטרסים ואידיאולוגיה הפוכים לחלוטין לאלה של המחאה הציבורית הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל מנסה לנכס אותה, אלא שבמסגרת ארגון עובדים נקראים חברי הארגון לעבוד בחינם בשירות אותו מהלך ציני. 

בניגוד למה שחושבים קוראי הארץ, ידיעות אחרונות וישראל היום המחאה הציבורית לא מתה. היא ממשיכה לרחוש ולהפעיל מספר רב של פעילים ויוזמות בכל רחבי הארץ. מחאה ציבורית בישראל אינה יכולה ואינה צריכה להתבסס על הפגנות ענק לאורך זמן. זה טוב לתקופה מסוימת ולאחריה יש לעבור לפסי פעילות אחרים של התארגנות והתאגדות ליצירה של כוחות קולקטיביים. וזה קורה. בכל הארץ. בפורומים מגוונים וסביב נושאים שונים. האתגר כעת הוא שכוחות קולקטיביים אלה לא רק ייווצרו, יתחזקו ויתבססו אלא גם יחזקו אלה את אלה ולא יחלישו אלה את אלה. אולם, בגלל שהתקשורת הממסדית שנמצאת בבעלות טייקונים לא מדווחת על התרחשות זו, קוראי עיתונים אלה עשויים לחשוב שהמחאה מתה. זוהי קרקע פורייה עבור דה מרקר לניכוס של המחאה ולהובלתה לכאורה, לצד פרסומות אינספור ולצד חגיגה של "מהפכת הסלולר" כאילו כעת משהו ישתנה באורח חיינו בזכות תחרות בין רמי לוי לטייקונים האחרים.

ובאיחור אני מצרף קישור לניתוח מפורט יותר של השיח הניאו ליברלי בישראל ושל סוכניו.

תגים: ישראל, מחאת האוהלים, מקור