בטחון תעסוקתי למרצים דור ב אינו מותרות


בטחון תעסוקתי לסגל הזוטר עומד בלב המחלוקת העכשווית במו"מ בין נציגי הסגל הזוטר לבין ועד ראשי האוניברסיטאות (ור”ה). אולם בטחון תעסוקתי למרצים במוסדות להשכלה גבוהה אינו מותרות ואינו רק צורך של המרצים. זהו צורך של המערכת כולה בדיוק בגלל האופי של עבודת ההוראה והמחקר.

כפי שכתבתי בפוסט קודם על ההתנפחות הפיננסית של בועת הסטנדרטים האקדמיים, בשנים האחרונות נמחקו מאות משרות הוראה ומחקר קבועות (מרצים דור א') במוסדות להשכלה גבוהה ואת מקומן תפסו מאות משרות הוראה זמניות וזולות יותר (מרצים דור ב').

משרות הוראה זמניות אינן חדשות. מאז ומעולם הועסקו עובדי הוראה זמניים במוסדות להשכלה גבוהה. למשל, עוזרי הוראה, בודקי בחינות, מתרגלים וכיוצא באלה שבאים מציבור תלמידי התואר השני והשלישי אשר זוכים בהכנסה צדדית קטנה ובעיקר להזדמנות לרכוש ניסיון בהוראה וליצור קשר קרוב יותר עם חוקרים במהלך תקופת לימודיהם שממילא היא זמנית. כמו כן, תמיד הועסקו מורים מן החוץ במקביל למרצים מן הסגל הבכיר. אלה הם עורכי דין, רואי חשבון, שופטים ואחרים אשר עיקר עיסוקם אינו אקדמי. הם מלמדים בעיקר בגלל המוניטין שנלווה להוראה באקדמיה ולמרות שהשכר של המורים מן החוץ הוא זניח, יחסית להכנסותיהם האחרות.

בשנים האחרונות אחוז המרצים מן החוץ גדל לאין שיעור והפך לדפוס העסקה רווח בגלל עלותו הנמוכה יחסית לזו של מרצים במשרות קבועות. חשוב להבחין בין קבוצת עובדים זו לבין כל שאר הקבוצות הנמנות על הסגל הזוטר שכן הופעתה של קבוצה זו היא הביטוי שחל בדפוסי ההעסקה כתוצאה מהקיצוצים בתקציבי מערכת ההשכלה הגבוהה ומהעברתה לניהול על פי היגיון עסקי.

בהסכם שנחתם ב-2008 הכיר ור"ה (ועד ראשי האוניברסיטאות) בשינוי זה שהביא לכך שרבים מבין המרצים מן החוץ הם דוקטורים צעירים שעיקר עיסוקם באקדמיה ושהם עושים את אותה עבודה כמו המרצים מהסגל הבכיר. לכן, לאחר מאבק חלקם עברו להיות מכונים "עמיתי הוראה" ותנאיהם שופרו. במכללות ובתוכניות חוץ תקציביות (שהן תוצר נוסף של מעבר לניהול עסקי על חשבון האקדמי) באוניברסיטאות הסכם זה עדיין אינו תקף. אולם, בין אם מעמדם השתנה לעמיתי הוראה ובין אם לאו, הבעיה העיקרית שנותרה בדפוס העסקתם היא האופי הזמני שלה ועל כך ניטש המאבק הנוכחי.

דפוס ההעסקה הזמני של מרצים דור ב' כרוך בתחושות של אי וודאות, פחד ויחס אמביוולנטי (דו ערכי, חיובי ושלילי בו זמנית) מצד המערכת ולכן יוצר בלבול וקושי, הן כלכליים והן רגשיים, עבור המרצים דור ב'. הבעיה נעוצה בכך שעבודה אקדמית, בין אם מדובר במחקר או בהוראה, מחייבת תכנון לטווח רחוק. הכנת קורס אקדמי דורשת זמן הכנה רב ונשענת על ידע מוקדם שנרכש במשך זמן ארוך. כשהמרצה מועסק באופן קבוע ויציב, זמן הכנת הקורס הוא זמן עבודה בשכר. כשמדובר במרצה דור ב', זמן הכנת הקורס הוא תרומה של העובד למערכת. המערכת מעבירה את עלויות תפעולה לאחריות העובד/ת ומפחיתה את עלויותיה באמצעות קבלת עבודה ללא שכר. יתירה מזאת, בהקשר של העסקה יציבה, הכנת קורס אקדמי אינה מיועדת לשימוש חד פעמי. בדיוק בגלל זמן ההכנה הרב, ההנחה היא שהקורס יילמד מספר פעמים לפחות. כאשר מרצה דור ב' מכין קורס חדש הוא מהמר על כך שהוא יוכל ללמד את הקורס מספר פעמים. ההימור על חשבונו.

כך גם לגבי עבודה מחקרית. מחקר נמשך שנים, ולעתים אף שנים רבות, מרגע הופעת הרעיון ועד הופעת הטקסט הראשון שמפרסם את תוצאות המחקר. אולם, בעוד מרצים דור א' מקבלים שכר תמורת עבודה מחקרית, מרצים דור ב' אינם מקבלים שכר תמורת עבודה זו אולם בו בזמן נדרשים לבצע אותה. הדרישה אינה פורמאלית אולם היא נוכחת ולעתים אף מפורשת. המרצים דור ב' ממשיכים לחקור ולפרסם משתי סיבות. ראשית, כמי שזה עתה סיימו את לימודי הדוקטורט הם להוטים לפרסם את תוצאות מחקריהם במסגרות אקדמיות. שנית, בלי מספר רב של פרסומים אקדמיים (ראו "הסטנדרטים האקדמיים”) אין להם סיכוי לשמר את האפשרות לזכות במשרה תקנית בהמשך הדרך. הם ממשיכים לכתוב ולפרסם כדי לשמר את התקווה אשר נראית ככלל כנקודת אור זעירה ומתעתעת במרחקים.

קצת הומור עצמי לא הזיק לאיש מעולם.

עבודה שמחייבת אורך נשימה, מחויבות אינטלקטואלית, רגשית וכלכלית ותכנון לטווח רחוק ומתקיימת בתנאים של זמניות וחוסר בטחון מתבצעת בהכרח באיכות נמוכה יותר מאשר אילו הייתה נעשית בתנאים של ודאות ובטחון תעסוקתי. תנאי העסקה אלה אינם שוליים למהות העבודה אלא עומדים בלב ליבה. אין לי ספק שהייתי יכול לעשות את עבודתי טוב יותר אילו הייתי בטוח במקום העסקתי ואילו הייתי בטוח שעבודתי זוכה להערכה. הקניית בטחון תעסוקתי הוא ביטוי חשוב של הערכה. יותר מכך: בטחון תעסוקתי הוא ביטוי למחוייבות של המוסד כלפי הסטודנטים בדבר איכות ההוראה המתבצעת בין כתליו. היעדר בטחון תעסוקתי למרצים מלמד על היעדר מחויבות של האוניברסיטה לאיכות ההוראה שהיא מספקת. לעומת זאת, חרב הפיטורים המונפת תמיד יוצרת עומס רגשי מזיק. שאיפתי לעשות את עבודתי הכי טוב שאני יכול היא אתגר אישי שכן מדובר בעבודה יצירתית שבה אני מושקע (במובן רגשי ואינטלקטואלי) ואין צורך בדרבון בצורה של איום. ההפך הוא הנכון. יש צורך בעידוד וחיזוק. ערכתי שני מחקרים וכתבתי שתי עבודות מחקר עצמאיות במהלך לימודיי. לא הייתי צריך שוט מונף מעל ראשי כדי לעשות זאת. הייתי צריך מלגה, הערות, הכוונה, תמיכה ועידוד. בטחון תעסוקתי הוא קריטי לשימור ולטיפוח האיכות הגבוהה של המחקר וההוראה האקדמיים. לכן, ההשקעה העצומה של המערכת בהכשרת הדוקטורים אשר אינם זוכים לבטחון תעסוקתי ונפלטים בצורה זו או אחרת מהאקדמיה יורדת לטמיון בחלקה או כולה בגלל שהפוטנציאל שלהם לא ממוצה בשם חסכון בטווח הקצר.

מנגד, יש שיטענו שהבטחון התעסוקתי האולטימטיבי – קביעות – גורם בדיוק את ההפך, קרי פוגע באיכות ההוראה. זאת, מכיוון שאם מרצים הם בעלי קביעות אי אפשר להפעיל נגדם סנקציות של ממש ואי אפשר להחליפם אם איכות ההוראה שלהם אינה מספקת. כסטודנט לתואר ראשון אני זוכר לפחות מרצה אחד שהתנהלותו בשיעור הייתה בעייתית. הסטודנטים התלוננו והוא מצידו ניסה להשתפר אבל זה היה רחוק ממספק. אילו הוא היה מרצה מן החוץ, סביר להניח שהוא לא היה ממשיך להיות מועסק באותו מוסד. על פי היגיון זה, מעבר להעסקה זמנית אמור היה לשפר את רמת ההוראה. איך זה שקורה בדיוק ההפך? מכיוון שלא הקביעות היא הבעיה אלא העובדה שמנגנון הקידום לקראת קביעות ולאחר קבלת הקביעות מבוסס על כמות ואיכות פרסומים. כאשר מתייחסים בהליך הקידום לרמת ההוראה של המרצה, הוא נדרש לכל היותר להיות לא גרוע. לכן, הליך הקידום הרגיל מעודד את המרצים להשקיע את המינימום האפשרי במטלות ההוראה ולהתמקד בכתיבה ובפרסום. אילו הקידום האקדמי, במסגרת בטחון תעסוקתי, היה מדגיש דווקא את ההוראה ולא את הפרסומים, מחד היה תמריץ למרצים לשפר את כישורי ההוראה שלהם (מעבר ללא להיות גרועים) ומאידך הם היו יכולים לפעול במסגרת תומכת ומחויבת שמאפשרת להם אורך נשימה מספק.

אף על פי כן הפגיעה באיכות העבודה נסתרת מעיניהם של רבים. ראשית, בהיותם זמניים אין למרצים דור ב' כל גורם לפנות אליו בתלונה על כך שזמניות העסקתם מזיקה שכן אין מדובר בליקוי שדורש בתיקון ברמה מקומית, אלא ברמה המערכתית. שנית, לא בקלות עובד זמני יעיז להעיד על כך שעבודתו אינה הכי טובה האפשרית. שלישית, הפגיעה בעבודה המחקרית נעלמת מן העין מכיוון שמדובר בעבודה שככלל אינה מתוגמלת. העלות נופלת על גבם של המרצים דור ב' אשר לא רק שאינם מקבלים שכר תמורת עבודתם המחקרית אלא שבהיעדר תקציבי מחקר אף נאלצים לממן את הוצאות המחקר, העריכה (ולעתים התרגום) מכיסם שלהם. כך, המערכת האקדמית משיגה לא רק מרצים זולים יותר אלא גם חוקרים אשר ממשיכים לחקור, לכתוב ולפרסם בלי תשלום. הסדר העסקה כזה מתברר פעם נוספת כלוקח עבודה מבלי לשלם עליה. מנקודת מבט של אנשי הפיננסים ששולטים במערכת ההשכלה הגבוהה מדובר באלכימיה של ממש. דפוס העסקה חדש שהביא ליצירה של מסה של עובדים חינם אין כסף.

אולם, מנקודת מבטם של המרצים דור ב' טמון כאן פרדוקס. איכותן של מחלקה ושל אוניברסיטה נמדדות במידה רבה לפי מספר ואיכות המאמרים והספרים האקדמיים שהחוקרים המועסקים בהן מפרסמים. כלומר, בזמן שהאוניברסיטה מעסיקה את המרצים דור ב' באופן זמני ובלי מחויבות, העבודה המחקרית שהמרצים מבצעים בחינם תורמת למעמדן של המחלקה והאוניברסיטה. למעשה, הפרדוקס גדול עוד יותר. מנגנון תיקצוב האוניברסיטאות מבוסס בין השאר על מספר הפרסומים בכתבי עת מובילים. כל מאמר פרי עטו של מרצה, דור א' או דור ב', ממוסד אקדמי מסוים אשר מתפרסם באחד מכתבי העת המובילים בעולם מזכה את המוסד בתוספת תקציב מטעם ות”ת. במלים אחרות, מרצה דור ב' חייב לחקור, לכתוב ולפרסם במימון עצמי, בלי מסגרת אקדמית תומכת, ובלי מחויבות של המוסד כלפיו כשבסופו של דבר המוסד ניזון מפרי עמלו.

סטודנטים

עדנה גורני כתבה כבר לפני כמה חודשים על היחס של סטודנטים להשכלה ולתואר האקדמיים כאל סחורה ואל המרצים דור ב' כמי שאמורים לא להפריע להם בדרך לתואר. אין ספק שיש ממש בדבריהאולם לתחושתי אי אפשר למצות את יחסם של הסטודנטים ככלל ללימודיהם כיחס לסחורה ותו לא. העניין המיוחד שלהם במה שיופיע בבחינה הוא טבעי, הגיוני ולגיטימי במערכת שמקדשת את הציונים. יתירה מזאת, הוא איפיין סטודנטים גם בטרם תקופת ההעסקה הזמנית. יש לי הערות ספציפיות נוספות למאמר שלה אולם כדי לקצר כאן אומר באופן כללי שמנסיוני רבים מהם, ואולי אף מרביתם, מגלים עניין רב בחומר הנלמד, מתווכחים, תובעים להבין כדי להרחיב את ידיעותיהם ואת אופק חשיבתם ולא רק על מנת למכור את כוח עבודתם בעתיד במחיר גבוה יותר. חלקם אף מודים לי במהלך הסמסטר על ההשקעה ולעתים שולחים מיילים של תודה והערכה בתום הסמסטר ולעתים אף שנה אחרי. היחס של הסטודנטים הוא מקור ההערכה היחיד שאני זוכה לו בעבודתי. רבים מהם שואפים להשיג תואר כדי לשפר את סיכוייהם בשוק התעסוקה, אולם שאיפה לגיטימית זו אינה מבטלת את רצונם לרכוש ידע וכלי מחשבה. אין לי ספק שככלל הסטודנטים יעדיפו לצאת עם השכלה טובה יותר מאשר פחות בסיום לימודיהם האקדמיים, והעסקה זמנית של מרצים פוגמת בסיכוייהם להשיג זאת.

חופש אקדמי

מעולם לא הוכשרתי להיות מרצה. כל הכשרתי האקדמית הייתה מכוונת למחקר. הן בתואר השני שבו עסקתי במחקר שניתח טקסטים והן בתואר השלישי שבו ערכתי מחקר שדה אנתרופולוגי משולב במחקר כמותני. לכן, ניצלתי כל הזדמנות שנקרתה בדרכי כדי להשתתף בסדנאות לשיפור רמת ההוראה. כמו כן, הייתי בטוח שמישהו מהמרצים המנוסים במחלקה ייכנס במהלך הסמסטר לשיעורים שלי כדי לבחון את האופן שבו אני מלמד. מחד, באופן מובן, חששתי מכך, אך מאידך קיוויתי שזה יקרה כדי לקבל הערות ולהשתפר. אולם, הדבר לא קרה מעולם בשלושת המוסדות בהם לימדתי. כאשר תהיתי על כך באוזני חבר שנמנה על המרצים דור א', הוא תמה על תמיהתי: מה זאת אומרת? אסור לאיש לעשות זאת. זה החופש האקדמי שלך. פיקוח על הנעשה בכיתה יערבב מתודה עם תוכן ועשוי ליצור אחידות בתכנים הנלמדים. תגובתי הייתה חיוך מריר: חופש אקדמי? לי? זה שמשרתו החלקית קצובה בחודשים ואיש לא מתחייב בפניו לדבר והמשך העסקתו תלוי בגורמים נעלמים? איך אפשר לדבר על חופש אקדמי כשעצם העסקתי הוא כה מעורער? אני רק יכול לקוות שיהיה לי חופש אקדמי ממשי ולא רק פורמאלי. גם אם ביקורת במהלך ההוראה בכיתות היא בעייתית כי טמונה בה סכנה של צנזורה והגבלה של המרצה, יש דרכים אחרות לשפר את רמת ההוראה בכיתות וראוי לנקוט בהן. אבל העסקה זמנית אינה אחת מהן. ההפך הוא הנכון.

אי אפשר להבטיח חופש אקדמי למרצה בלי בטחון תעסוקתי. חופש אקדמי אינו פריבילגיה. זהו תנאי הכרחי לעבודה אקדמית איכותית. בלי חופש אקדמי המרצה לא יכול להפעיל את מיטב השיקולים והכלים שעומדים לרשותו. עבודה אקדמית, הן של מחקר והן של הוראה, היא עבודת יצירה, וחופש אקדמי הוא תנאי הכרחי ליצירתיות. זוהי עבודה שממנה מפיקים תועלת הסטודנטים באופן ספציפי והחברה והתרבות הישראליים באופן כללי. היעדר של חופש אקדמי בהעסקתם של מרצים דור ב' הוא חלק מחיסול מהותה של האקדמיה כמכוונת להשכלה וצריך להטריד את כל מי שמבין שאקדמיה איכותית ולא מצומצמת ומוגבלת לאליטה היא חיונית לחברה הישראלית. מעת לעת מופיע בשיח הציבורי ויכוח סביב החופש האקדמי של מרצים שמוקיעים את השליטה הישראלית הצבאית בפלסטינים. ככלל, מדובר במרצים בודדים בעלי קביעות שסיפורם מופיע שוב ושוב. מעולם, למיטב ידיעתי, לא עלה לשיח הציבורי ההיעדר המבני של חופש אקדמי של מאות מרצים דור ב'.

פתרון

למעשה, יש פתרון פשוט למצב זה. לא צריך להמציא את הגלגל ולא צריך להמציא קטגוריות חדשות של עובדים ואין צורך לעסוק בפרטי פרטים של דפוס העסקה חדש. לצד מסלול ההעסקה התקני הנפוץ כיום של חוקרים אשר מחוייבים במספר שעות מצומצם של הוראה, יש בתקנון ההעסקה של האוניברסיטאות גם מסלול תקני של מורים שמכונה המסלול המקביל או המסלול הנלווה (ראו לדוגמא בתקנון מינויים והעלאות של אוניברסיטת חיפה, עמודים 17, 22-23). מרצים שמועסקים במסלול הנלווה מחוייבים במספר שעות רב יותר של הוראה יחסית לחוקרים. זהו מסלול שמרבית האוניברסיטאות ניוונו במהלך השנים מכיוון שעלותו יקרה יחסית להעסקה זמנית של עמיתי הוראה ומורים מן החוץ, אף שהוא זול ממסלול ההעסקה הנפוץ של חוקרים. הוא כה מנוון עד שרבים אינם יודעים כלל על קיומו.

יתירה מזאת, הדיבור על עלות גבוהה משכיח את העובדה שמוסד אקדמי אינו מוסד שמטרתו היא עשיית רווח אלא ייצור ידע ובעיקר יצירה של אוכלוסייה אזרחית משכילה ומוכשרת. המוסדות האקדמיים ממלאים תפקיד חברתי, תרבותי וכלכלי חיוני. תפקיד זה עולה כסף. אם רוצים לחסוך כסף לטווח הקצר, התוצאה היא שהמחיר יהיה יקר יותר בטווח הארוך כי רמת ההשכלה יורדת במקום לעלות גם אם יש יותר בעלי תארים. התארים שווים פחות. זה לא הכרח המציאות. מספר בעלי התארים יכול לעלות בלי להוריד את רמתם. מה שצריך הוא לקלוט לתוך המערכת, הן במכללות והן באוניברסיטאות, בצורה תקנית מספר מתאים של מרצים, במסלול החוקרים ובמסלול המורים, כדי להשיב את היחס המספרי בין מרצה לסטודנטים למה שהיה נהוג לפני עשר או אף עשרים שנה. מהלך כזה יאפשר בטחון תעסוקתי לעמיתי ההוראה ולמרצים מן החוץ, ירחיב את מגוון הקורסים המוצעים, יקטין את גודל הכיתות ויאפשר למרצים אורך נשימה להשקעת מרב משאביהם בבניית קורסים, בלימוד, ובהענקת יתר תשומת לב לכל סטודנט.

תודה לאורלי בנימין, דני גוטוויין ואיציק ספורטא על הערותיהם. בעקבות הפוסט הקודם על בועת הסטנדרטים האקדמיים דני גוטוויין הפנה את תשומת לבי לאופציית המסלול הנלווה שעד אז כלל לא ידעתי עליה. כמו כן, מאמר שאורלי בנימין כתבה לפני כמה שנים, אבל טרם פורסם, מדגיש את הפגיעה במרצות זמניות ומציע בדיוק את הפתרון המוצע כאן. כשכתבתי את הפוסט הזה לא ידעתי על כך.

מודעות פרסומת

  1. ואני חשבתי שעשיתי בדיוק את זה.
    🙂
    ראשית אתה משרטט תמונה לא נכונה. העובדה שלאקדמאים יש קביעות אינה אומרת שהם לא חייבים דין וחשבון לאיש. הם רוצים להתקדם והקידום מחייב אותם לתת דין וחשבון להרבה אנשים. יתירה מזאת, היוקרה המקצועית היא חלק חשוב מאד בשאיפות של אקדמאים והיא לא מושגת בגלל קביעות אלא בזכות מאמצים רבים מסוגים שונים, חלקם אקדמיים וחלקם לא. אני לא מכיר מרצה בכיר שממעיט מערך המחקר והפרסום. כי שם טמון הקידום. לעומת זאת, אמת ידועה לכל היא שבהוראה צריך להשקיע כמה שפחות. והסיבה שוב אינה הקביעות אלא שהוראה ככלל אינה בסיס לקידום. לפני הקביעות ואחריה. כל מי שבונה על קריירה אקדמית כדאי לו להשקיע את המינימום הדרוש בהוראה. גם לפני הקביעות. רמת הוראה נמוכה לא תמנע ממנו קבלת משרה תקנית. היעדר פרסומים ימנעו ועוד איך. לכן, הפתרון של מורים שמתמקדים בהוראה והקידום שלהם לפני הקביעות ואחריה מתבסס על רמת ההוראה שלהם בדיוק עונה על הבעיה. האם זה לא עונה על החששות של הציבור הרחב לדעתך?

    אין במסלול ההוראה מחקר ולכן הוא לא תורם לתקצוב? לא מדויק. ככל שיהיו יותר מורים ויותר מורים טובים שמלמדים בתנאים בריאים, כך רמת ההוראה תעלה ומספר הסטודנטים שיבקשו להירשם למוסד יעלה וגם תקציב המוסד יעלה.
    יתירה מזאת, כמו שכתבתי בפוסט הקודם על הסטנדרטים האקדמיים, מודל התקצוב הוא בזבוז של כספי ציבור ומעוות את התנהלות המחלקות כי הוא מעודד אותן לחלק מלגות לדוקטורנטים שלא ימצאו עבודה בסוף ההכשרה הארוכה.

    • הי יוסי,
      אני מסכים עם רוב הדברים, יש הרבה מה לשפר במבנה. אבל חסר לי משהו על האתוס של האוניברסיטה שבמרכזו החוקר שגם מלמד. לדעתי יש בזה ממש, וכל עוד לא מקבלים את זה, נקבל מבנה מעוות שאין לו מקבילה בעולם – שכבה דקה של חוקרים בכירים שאינה יכולה באמת לייצר מספיק מחקר מדעי חדשני, ושכבה ענקית של מורים, שאינם יכולים להיות מעודכנים מספיק בחידושי המחקר כיוון שזה לא חלק מתפקידם. תמיד יהיו גם וגם, אבל המספרים חייבים להיות מאוזנים יותר, כדי שגם יתאפשר מעבר מקבוצה ב לקבוצה א. אני שולח לך עוד מעט משהו שכתבתי על זה.

      • כן. המספרים צריכים להיות מאוזנים. אבל אל תדאג, פקידי האוצר שקובעים כמה כסף יגיע בפועל להשכלה גבוהה לא מחכים להחלטה שלנו בבלוג הזה. וכן, אני מסכים לגמרי שגם המורים חייבים להיות מעודכנים. לדעתי זה בדיוק חלק מתפקידם. גם אם הם לא חייבים לכתוב ולפרסם, התפקיד שלהם הוא לקחת קורפוס של ידע מחקרי קיים ולהנגיש אותו לסטודנטים. לכן, הם חייבים להיות מעודכנים. השאלה היא איך מוודאים שזה אכן קורה. כאשר חוקר מחוייב לכתוב ולפרסם, ברור שהפרסום לא יתקבל אם לא יכלול התייחסות למחקר העדכני. צריך ואפשר למצוא מנגנון אחר שיוודא שהמורה מתעדכן. הלוואי והמו"מ היה עוסק בכך.

  2. תודה יוסי , (אם זה אתה באמת, הטאבלט עליו אני קורא לא אומר. )אני תוהה בקול רם למי המאמר פונה בדיוק. שהרי המרצים עצמם יודעים שאין להם ביטחון תעסוקתי, וכן הנהלת המוסדות. מי שאינו משוכנע הוא אולי הציבור שעדיין מאמין לססמאות ניאוליברליות כמו גמישות ניהולית ויעילות. נסה להיות פרקליטו של השטן וראה שמה שמפחיד אותם אינו בדיוני: אקדמאים עם קביעות לא חייבים למעשה דין וחשבון לאיש. הם מרוויחים משכורות נאות בין אם הם חוקרים ומלמדים היטב או מחפפים בהרצאות, נוסעים לכנסים וכותבים שירה למגירה. לציבור מגיע לדעת למה חשוב לאפשר את זה ואלו מנגנונים קיימים כדי לרסן את זה.
    המעבר מחוקר למרצה הוא בעצמו חלק מהבעיה. אפשר להבין למה צריך להגן על המחקר המדעי מהפוליטיקה על ידי מנגנון של קביעות. אבל קשה נותר להבין למה מורה צריך מנגנון כזה, במיוחד היום כשידע אינו נשמר יותר באופן הרמטי במוסדות להשכלה גבוהה. לכן הפתרון של מסלול להוראה בעצם מתחמק מהבעייה, ומשחק לידיהם של מבקרי האקדמיה. הוא יקר, וכיוון שאין בו מחקר הוא אפילו לא תורם לתקצוב המוסד. . אף אחד לא רוצה מורים שאי אפשר להעביר אותם מתפקידם כשהם כושלים. יש כאן שאלות יסודיות יותר שצריכות מענה, ואם אתה כותב לקהל הרחב, אז לדעתי צריך להסביר קודם כל מה זו האוניברסיטה הזו בכלל ולמה היא לא אמורה להיות כפופה להגיון יעילות עסקי. אתה מרים את הכפפה??

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: