תרבות של עוני


הרעיון של תרבות של עוני איננו חדש ואיננו ישראלי. הוא נולד במחקר אנתרופולוגי שהתמקד בשכונות עוני מכסיקניות, עבר לספר עיתונאי שמאלי ונדד משם לשימושים בפוליטיקה האמריקאית, רפובליקנית כדמוקרטית, שעשו בו שימוש רע ומסלף.

ראש ממשלתנו ביקש לאחרונה להרגיענו בטענה שבניכוי הערבים והחרדים מצבנו מצויין.לשיטתו, עוניים הוא תולדה של תרבותם. תרבויות של עוני. כך, עוניים אינו תוצאה של מדיניות של ממשלה שמעדיפה אוכלוסיות אחרות, למשל יהודים חילונים ואף יותר מכך יהודים דתיים לאומיים ובעיקר מיעוט של בעלי הון אלא תוצאה של העדפות תרבותיות של הערבים והחרדים להישאר עניים.

טענה רווחת היא שבקהילות החרדית והערבית (שאינה אחידה) אפשר למצוא יותר הגבלות על עבודת נשים מחוץ לבית מאשר בקהילה היהודית הלאחרדית. אולם, ראשית יש לומר שאין להתעלם מעבודות הבית והמשפחה של נשים אלה או להמעיט מערכן. עבודות אלה תורמות לחברה גם אם הן לא נכללות בחישוב התוצר הלאומי הגולמי. התעלמות מהן היא עיוות אחד מני רבים שכלולים בחישובי התל"ג כמייצגים את מצבה של החברה. הבעיה היא שהנשים מתוגמלות רע על עבודה זו.

שנית, גם אם נתעלם מעבודות הבית והמשפחה הנשיות, מה על ממשלת ישראל לעשות לנוכח המגבלות התרבותיות הספציפיות על עבודת נשים מחוץ לבית? האם עליה להערים קשיים נוספים על נשים אלה ועל בני זוגן בדמות חוסר בתחבורה ציבורית ביישובים ערבים, במעונות יום, ברמת חינוך נמוכה, בהיעדר תשתיות בסיסיות לעשרות אלפי בדואים בכפרים בלתי מוכרים שלא לדבר על יישובים ערבים מוכרים ועוד? או שמא עליה להשקיע לפחות את מה שהיא משקיעה באוכלוסייה יהודיתחילונית ובעיקר בהתנחלויות כדי להקל על נשים וגברים ערבים להתפרנס? האם הממשלה צריכה להתנהל כאילו האוכלוסייה התקינה שעל פיה נקבעת המדיניות היא יהודיתחילונית ובעיקר יהודית דתיתלאומית וכל השאר בנות חורגות, או שמא עליה להכיר במגוון התרבותי הקיים בישראל ולהשקיע באופן שוויוני ומושכל בתשתיות הדרושות לקבוצות השונות?

שלישית, החברה החרדית מגלה הערכה רבה ללומדי תורה על פני אלה שעובדים לפרנסתם. הערכה זו מעודדת גברים לא לעבוד אלא לעסוק בלימוד תורה. אפשר רק להתקנא בחרדים על הערכה זו. הלוואי והחברה החילונית הייתה מעריכה שאר רוח יותר מאשר רושם נפוח, אנשי ספר וחוכמה יותר מאשר אנשי תדמית. עבור החרדים צבירת הון ורכוש אינה עומדת בראש סדר העדיפויות שלהם. לא כל החרדים מתאימים להיות תלמידי חכמים ולא כולם רוצים להיות. ההשכלה החסרה שהם מקבלים בבתי הספר והישיבות מגבילה את יכולתם של אלה שאינם מתאימים או אינם רוצים להיות תלמידי חכמים להשתלב בשוק התעסוקה. מי שאחראי להשכלה חסרה זו הן המפלגות החרדיות אך בעיקר ממשלות ישראל לדורותיהן. אין סתירה בין דבקות בתורה לבין פרנסה. זהו הסדר החברתי והפוליטי הנהוג בישראל שמייצר את הסתירה הזו.

רביעית, העוני הרווח באוכלוסייה הערבית בישראל אינו נגזרת רק של השתתפות נמוכה של נשים בשוק התעסוקה אלא של המוני אקדמאים שלא מוצאים עבודה בתחומם ושל אפלייה מתמשכת ועמוקה ממסדית ופופולארית רבת ממדים.

אפילו ירון זליכה, שמילא תפקיד מרכזי במימוש מדיניות ההפרטה, הבהיר בספרו "שינוי בהרגלי הצריכה" (פרק 6) שהאשמת החרדים ובעיקר הערבים בעוניים ובהשתתפות נמוכה בשוק העבודה היא האשמת הקורבן. יתירה מזאת, הוא טוען שהשגת השתתפות גדולה יותר של ערבים בשוק התעסוקה בישראל היא דרך קלה מאד להעלאת התוצר הלאומי ושיפור איכות החיים של כולם בישראל. מרב ארלוזורוב מצביעה, גם אם באופן חלקי, על המגבלות שמונעות שוויון הזדמנויות מרבים, ערבים וגם יהודים חילונים.

חמישית, מזה שנים שממשלות ישראל לא נאבקות בעוני אלא בחיים בעוני שלשיטת ממשלות ישראל סובלים מסדרי עדיפויות לקוי ואין לה ברירה, לממשלה, אלא לאלץ אותם, את החיים בעוני, לשנות את סדרי העדיפויות שלהם. מתוך אמונה שמקבלי הקצבאות וההקלות הסוציאליות הם רמאים או עצלנים, התנאים לקבלה של דיור ציבורי, דמי אבטלה וקצבאות אחרות מוקשחים ורמתם יורדת. התוצאה היא עלייה במספר המשפחות העניות העובדות. למעשה, על פי דו"ח העוני האחרון של המוסד לביטוח לאומי, "פחות מ-13% מן המשפחות העניות הן משפחות חרדיות, בנפשות השיעור עולה ל-19%”. וישירות מהדו"ח (עמ' 24): "במקביל, נמשכת המגמה של גידול ניכר בחלקן של המשפחות העובדות בכלל האוכלוסייה הענייה. חלקן בה הוסיף ועלה מ-49%, ב-2009 ל-50.6% ב-2010”. כך, ההיגיון של תוכנית ויסקונסין היה חינוך מחדש של המובטלים הכרוניים, כאילו הבעיה היא בהם ולא בכך שמפעלים נסגרו והועברו למדינות אחרות, כאילו הבעיה היא בהם ולא בכך שחברות כוח אדם מרוויחות הון מכך שהן מביאות מספר הולך וגדל של מהגרי עבודה ומעסיקים מרוויחים מכך שהם יכולים לשלם למהגרי העבודה שכר נמוך ממה שמאפשר לישראלים לחיות.

למעשה, מסתבר שראש הממשלה טועה ואפילו ניכוי החרדים והערבים אינו מביא את מדד אי השוויון הישראלי לממוצע העולמי.

הרעיון של תרבות של עוני איננו חדש ואיננו ישראלי. ברברה ארנרייך כתבה על ההיסטוריה של המושג של תרבות של עוני שנולד באנתרופולוגיה והיגר משם לפוליטיקה האמריקאית, רפובליקנית כדמוקרטית. המאמר תורגם בידי בעל הבלוג דרכי עצים. תודה לו על כך

מייקל הרינגטון ו"תרבות העוני"

ברברה ארנרייך

15 מרץ 2012 (אג'נס גלובל)

עברו בדיוק חמישים שנים מאז שהאמריקאים, או לפחות הלאעניים שביניהם, "גילו", הודות לספרו של מייקל הרינגטון (Michael Harrington), אמריקה האחרת (The Other America), את העוני. אם גילוי זה נראה כיום קצת מוגזם, כמו שקולומבוס "גילה" את אמריקה, אין זה אלא בגלל שלפי הרינגטון העניים היו כה "נסתרים" ו"בלתי נראים" עד שנדרש מסע צלב של עיתונאי שמאלני כדי לגלותם.

ספרו של הרינגטון טלטל את האומה האמריקאית שעד אז התפארה בהיותה נטולת מעמדות, ואף נהגה לרטון על ההשפעות מחלישות הרוח של "יותר מדי שפע". הוא העריך שרבע מהאוכלוסייה חיה בעוני, ביניהם שחורים מרובעי העוני בערים, לבנים מהרי האפלצ'ים, חקלאים ומבוגרים. מאותו רגע ואילך האמריקאים לא יכלו להתפאר בנפלאות הקפיטליזם האמריקאי, כפי שעשה הנשיא ניקסון שלוש שנים קודם לכן ב"עימות המטבח" שלו עם ניקיטה חרושצוב.

בזמן שאמריקה האחרת הכה בבטן הרכה, הוא גם סיפק זוית ראיה על עוני שנראתה כמיועדת לרצות את המרוצים ממילא. העניים שונים מאיתנו, טען הרינגטון, שונים באופן קיצוני, ולא רק במובן זה שהם מנושלים, מקופחים, גרים בעוני וניזונים בקושי. הם חשים אחרת, חושבים אחרת ומנהלים חיים המאופיינים על ידי קוצר ראות ופזיזות. כפי שהרינגטון כותב: "יש את שפת העניים, הפסיכולוגיה של העניים וראיית העולם של העניים. להיות מרושש פירושו להיות זר פנימי, לגדול בתרבות ששונה באופן רדיקלי מזו הדומיננטית בחברה".

שונים באופן רדיקלי

הרינגטון עשה עבודה כה טובה בתאור העניים כ"אחרים", עד שכאשר קראתי את ספרו ב-1963, לא זיהיתי ביניהם את אבותיי ומשפחתי המורחבת. אכן, חלקם חיו חיים לא מסודרים, על פי סטנדרטים של המעמד הבינוני, חיים שכללו שתייה לשכרה, קטטות ותינוקות מחוץ לנישואין. אבל הם היו חרוצים ובמספר מקרים, אף שאפתנים מאד – תכונות שהרינגטון נטה ליחס רק לאלו שמצבם הכלכלי שפר עליהם.

לשיטתו, מה שמייחד את העניים הוא "תרבות העוני" הייחודית שלהם, מושג שהוא לווה מהאנתרופולוג אוסקר לואיס (Oscar Lewis) שטבע אותו (ב-1959) בעקבות מחקרו על דרי משכנות העוני המכסיקנים. מושג זה סיפק לספר פיתול אקדמי אופנתי, אבל גם הקנה לו מסר כפול בעל סתירה פנימית: "אנו” (מניח תמיד קוראים מבוססים) צריכים למצוא דרך כלשהי לעזור לעניים, אבל אנו גם צריכים להבין שיש בהם משהו פגום, משהו שלא ניתן לתקן על ידי חלוקה מחדש פשוטה של העושר. קחו לדוגמה את אותו ליברל כנה הנתקל בקבצן, מתמלא ברחמים ממצבו הנואש בעליל, אבל נמנע מלנדב לו רבע דולר, מחשש שהקבצן יבזבז את הכסף על משקה.

להגנתו של הרינגטון אפשר לומר שהוא לא התכוון לטעון שעוני נגרם על ידי הנטיות המעוותות של העניים. אבל הוא בלי ספק פתח לרווחה את הסכר לפרשנות כזו. ב-1965 תלה דניאל פטריק מויינהן (Daniel Patrick Moynihan), אז עוזר השר לענייני עבודה בממשל של הנשיא לינדון ג'ונסון, ליברל לעת מצוא ועמית לשתייה של הרינגטון במסבאת וויט הורס טברן (White Horse Tavern) הידועה בגריניץ ווילג', את האשמה לעוני של השחורים במרכזי הערים במבנה הרעוע של "המשפחה השחורה." בכך הוא סלל את הדרך לעשורים של האשמת הקרבן.

שנים מספר אחרי הדו"ח של מויינהן, אורבנולוג מהרוורד בשם אדוארד בנפילד (Edward Banfield), שבהמשך הפך ליועץ הנשיא רונלד רייגן, הרגיש חפשי לטעון ש"האינדיבידואל בן המעמד הנמוך חי את חייו מרגע לרגעמונע על ידי דחפיםבזבזן קיצוני, לא רואה את הנולד, כל מה שהוא לא יכול לצרוך הופך בעיניו לחסר ערךויש לו הערכה עצמית חלושה ומנמיכה". ב"מקרים הקשים ביותר", גרס בנפילד, יש צורך לטפל בעניים ב"מעין מוסדותתחת מידה מסוימת של מעקב והנחייה משילוב של עובד רווחה ושוטר.”

תקשורת ימנית: עשירים משלמים לעשירים כדי שיאמרו לאנשי המעמד הבינוני שעליהם להאשים את העניים

עם בוא תקופת רייגן, "תרבות העוני" הפכה לאבן הפינה של האידאולוגיה השמרנית: עוני לא נגרם כתוצאה משכר נמוך או ממחסור במשרות פנויות אלא בגלל גישה שלילית וסגנון חיים פגום. העניים מטבעם הם מופקרים, מתהוללים, מועדים לפשע והתמכרויות, חסרי יכולת לדחות סיפוקים או אף לכוון את השעון המעוררהדבר שביחס אליו אפשר הכי פחות לסמוך עליהם הוא כסף. למעשה, טען צ'רלס מוריי (Charles Murray) בספרו (1984) Losing Ground  שכל ניסיון לעזור לעניים באורח חומרי יכול רק לגרום לתוצאה הבלתי צפויה של העמקת שחיתותם.

וכך, ברוח של צדקנות ואפילו חמלה, חברו דמוקרטים ורפובליקנים יחד לעצב מחדש את תוכניות הרווחה שלא נועדו לרפא עוני אלא את "תרבות העוני". ב-1996 חוקק ממשל קלינטון את חוק "הפסילה האחת" (one strike) הפוסל כל מי שהורשע פעם אחת בעבירה פלילית מסוג עוון מזכאות לדיור ציבורי. מספר חודשים מאוחר יותר, הוחלפה הרווחה ב"סיוע זמני למשפחות נזקקות" (Temporary Assistance for Needy Families -TANF) שבמתכונתו הנוכחית מקנה זכות לסיוע במזומן רק לאלו המחזיקים במקום עבודה או יכולים להשתתף בעבודות יזומות על ידי הממשלה.

בהתאמה נוספת לתאוריית "תרבות העוני", הקצה חוק הרפורמה בשירותי הרווחה המקורי סך של $250 מליון דולר ל"חינוך לצניעות" (chastity training) לאמהות חד הוריות עניות. חוק זה יש לציין, נחתם על ידי ביל קלינטון.

אפילו היום, יותר מחמש עשרה שנים מאוחר יותר, וארבע שנים לתוך שפל כלכלי חמור, כשאנשים ממשיכים להדרדר מהמעמד הבינוני לעוני, תיאוריית תרבות העוני חיה ובועטת. אם אתה נזקק, מן הסתם אתה זקוק לתיקון, אומרת ההנחה. כך, מקבלי סיוע על פי תוכנית הסיוע הזמני למשפחות נזקקות (TANF) עדיין מודרכים כעניין שבשגרה איך לשפר את הגישה שלהם. מועמדים למספר גדל והולך של תכניות רשת הצלה עוברים בדיקות לגילוי סמים. מחוקקים בעשרים ושלוש מדינות בארה”ב שוקלים לבדוק גם אנשים המבקשים להתקבל לתכניות של הכשרה מקצועית, תלושי מזון, דיור ציבורי, סעד וסיוע בהסקת הבית (עניין של חיים ומוות במדינות קרות). בהתאם לתאוריה שלעניים יש יותר נטיות פליליות, יותר ויותר מועמדים לתכניות רשת הצלה נדרשים למסור טביעות אצבעות ונערך חיפוש ממוחשב של צווי מעצר נגדם.

גם אבטלה, עם שפע ההזדמנויות שהיא מזמנת לבטלה, היא מצב חשוד. בשנים האחרונות שתים עשרה מדינות בארה"ב שקלו לחייב בדיקות שתן כתנאי לקבלת דמי אבטלה. המתחרים על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לבחירות הקרובות לנשיאות, מיט רומני וניוט גינגריץ, הציעו לערוך בדיקות לגילוי סם כתנאי לכל הטבה ממשלתית, כולל ביטוח לאומי (Social Security). אם סבתא מתעקשת להקל על דלקת הפרקים שלה בעזרת מריחואנה רפואית, שתרעב.

מה היה מייקל הרינגטון חושב על היישומים הנוכחיים של תאוריית תרבות העוני שלפופולאריות שלה הוא תרם כל כך הרבה? עבדתי אתו בשנות ה-1980 כאשר היינו יושבי ראש שותפים של הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה, ואני מאמינה שהוא היה מתרעם, אם לא מתפלץ מהם. בכל הדיונים והוויכוחים שהיו לי אתו, הוא מעולם לא אמר ולו מילה מזלזלת אחת על החלכאים והנדכאים ואף לא השמיע את צמד המילים "תרבות העוני". מוריס איסרמן (Maurice Isserman), הביוגרף של הרינגטון, אמר לי שהוא השתמש בביטוי רק מכיוון ש"הוא לא רצה שידבק בו הסטראוטיפ של מתסיס מרקסיסטי שנתקע בשנות השלושים".

התחבולה, אם כך אפשר לקרוא לזה, הועילה. הרינגטון לא תויג אוטומטית כ"אדום" ולא נשכח. למעשה, הספר הפך רב מכר והיווה השראה למלחמתו של הנשיא ג'ונסון בעוני. אבל הוא כשל קשות ב"גילוי" העוני. אמריקאים אמידים לא גילו בספר ובכל ההשתלחויות השמרניות המגושמות שבאו בעקבותיו את העניים אלא דרך חדשה ומחניפה לחשוב על עצמם כבעלי משמעת, שומרי חוק, פיכחים וממוקדים. לשון אחרת – לאעניים.

חמישים שנים מאוחר יותר הגיע הזמן לגילוי מחדש של העוני. הפעם, עלינו לקחת בחשבון לא רק את תושבי שכונות העוני הסטריאוטיפיים ותושבי הרי האפלצ'ים, אלא גם את תושבי הפרוורים שבתיהם עוקלו, עובדים טכניים מפוטרים, והצבא הגדל והולך של "העובדים העניים" באמריקה. אם נבחן הפעם את הדברים מספיק מקרוב יהיה עלינו להסיק שעוני, אחרי הכל, אינו סטייה תרבותית או פגם אישיותי. עוני הוא פשוט מחסור בכסף.

המאמר המקורי באנגלית

ארנרייך היא עיתונאית חוקרת שכתבה את רב המכר שתורגם לעברית "כלכלה בגרוש: איך (לא) להסתדר באמריקה" (ליחצו כאן לפתח דבר, ולהקדמה של יוסי דהאן ויהודה שנהב למהדורה העברית), וערכה קובץ מאמרים מרתק שתורגם אף הוא לעברית "האישה הגלובלית" (ליחצו כאן למבוא ולאחד המאמרים בקובץ).


  1. פינגבק: איך זה להיות אישה בירוחם? | העוקץ

  2. אהלן יוסי,
    טור מרתק.
    וכעת לאי-הסכמות קלות. בתור מי שגדל בעוני, לזמן מה אף ללא קורת גג, אני מרשה לעצמי לדבר בבוטות: ישנה תרבות של עוני! ישנו גם הלך רוח של עוני! רק שלהאשים את קהילת העניים בתרבות\הלך רוח של עוני זה עיוורון ליברלי שלא רואה גורמים מבניים.

    הלך הרוח של העוני הוא חוסר אמונה מושרשית ביכולת להתקדם, גם לא באמצעות עבודה [ותכל"ס זהו הלך רוח ראציונלי למדי באינטואיציה שלו – מה הסיכוי להתקדם בימינו ללא השכלה, הון חברתי והון סימבולי נכונים?]. כלומר זהו מצב פטאליסטי של ייאוש שאכן עשוי להוביל רבים לחיות את הרגע ולקחת החלטות כלכליות מטומטמות משום שממילא אין תחושה של עתיד שאת הדרך אליו בונים בהדרגה.
    לאט לאט הלך הרוח הזה עשוי להשתרש במידה כזו שהוא מתנתק מהנסיבות שיצרו אותו, לפחות במידת מה. זה אומר שאדם עני שנפל עליו סכום כסף שמאפשר תכנון עתידי וראייה קדימה, עדיין, מתוך דפוסיו, ימשיך לחיות את הרגע.
    אבל להאשים את העניים בכך זה עדיין האשמת הקורבן. מה גם שניתן לצאת מתרבות זו. אני מאמין שבמידה רבה אני יצאתי ממנה.
    יריב

    • ‫חילוקי הדעות בינינו לבין הליברלים היא בנוגע למהי הסיבה ומהו המסובב? האם התנהגות העניים ("תרבות העוני") היא זו שמייצרת את העוני או שמא העובדה שאין להם כסף מייצרת את ההתנהגות שלהם? אכן, אחרי שנוצר הרגל מסוים קשה לשנות אותו. אולם, כל עוד לא משנים את התנאים שיצרו אותו, כל המעשים שנעשים הם כמו כוסות רוח למת וכל הדיבורים על "תרבות העוני" נועדו כדי להצדיק הימנעות מלעשות את מה שצריך לעשות והוא לחלק אחרת את העושר.‬

  3. odedgilad

    מאמר מצוין. תודה יוסי!

  4. יוסי, אחלה תמונות הוספת למאמר. במיוחד התמונה על אותו אחד הגורר הר של חפצים על עגלת קניות. לעניים האמריקאים אין מחסור בחפצים חסרי תועלת שכן האמריקאים היותר מבוססים מייצרים הרים של פסולת, שחלקה הגדול במצב ממש מצוין. אתה יכול לרהט בית ממש טוב ממה שאתה מוצא ברחוב. ואיכשהו הצליחו לגרום לאמריקאים, וגם לנו, לחשוב שעוד ג'נק, בעיקר כזה שיוצר על ידי עוד יותר עניים בסין, ייתן לנו רווחה. ואותו ה Hobo הגורר את ים החפצים שלו, הוא דוגמה קיצונית לזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: