לכלוך כמעצב המרחב הציבורי 2


מצגת זאת דורשת JavaScript.

לפני כמה שנים כתבתי בכתב העת בלוק מאמר שעסק בתפקיד של הלכלוך בעיצוב המרחב הציבורי ביפו.* בין השאר, טענתי שם שבניגוד לדימוי הרווח כאילו התושבים הערבים נוטים ללכלך את המרחב הציבורי תוך שמירה על המרחב הפרטי שלהם מצוחצח, המלכלכת הגדולה של המרחב הציבורי היא עיריית תל אביב יפו. העירייה שהפכה את חופה של עג'מי להר זבל באמצעות שברי הבתים הערביים שהיא הרסה (אלה שהיום משלמים עבורם הון עתק). העירייה שהותירה את עג'מי בלי תב"ע ולכן גם בלי אישורי בנייה במשך כשלושה עשורים ודחפה את התושבים להפר את החוק ולבנות באופן לא מפוקח, לא סדיר ולא אסתטי. כמו כן, טענתי שאם לכלוכו של המרחב הציבורי על ידי השלטון השתלב מלכתחילה בניסיון להחריב את חיי הערבים היפואים ולדחפם אל מחוץ ליפו, כיום ניקויו של המרחב הציבורי מלכלוך באמצעות הפיכת הר הזבל לפארק ירוק ומטופח, שיפוץ הבניינים והרחובות נועדו לקדם את תהליכי הג'נטריפיקציה ולהאיצם, קרי לשרת את התושבים החדשים של יפו ולמשוך אותם ליפו. התושבים הותיקים, ובמיוחד אלה מהשכבות המוחלשות, נותרו בעמדה בלתי אפשרית. בין אם השלטון דואג לניקיונה של יפו ובין אם ללכלוכה הם משלמים את המחיר. לכלוכה של יפו בעבר פגע בהם ומירר את חייהם. כיום יפו נקייה יותר ונעימה יותר, אולם את המחיר על ניקיונה משלמים התושבים המוחלשים. ניקוי העיר מעלה את הביקושים של יהודים ממעמד בינוני ומעלה שחלקם משקיעים שאצים רצים ליפו כאילו התגלו שם מרצבי הזהב הגדולים ביותר מאז ימי המערב הפרוע. התוצאה היא שבני ובנות המקום (ערבים כיהודים) מתקשים יותר מבעבר לשלם את דמי השכירות, לשפר את מגוריהם או לקוות שבניהם ובנותיהם ימשיכו להתגורר בקרבת מקום בשכירות או בבעלות. כך, אף שהמטרה של השלטון נותרה בעינה – ייהוד המרחב, הזבל שינה את תיפקודו.

עם תהליכי הג'נטריפיקציה שעוברים על יפו בשנים האחרונות, נדמה שיפו זוכה לטיפוח רב. גנים ציבוריים חדשים, בתים חדשים במקום אתרי השלכת פסולת פיראטיים, בתים משופצים במקום מתפוררים, גינות משחקים לילדים, מדרכות ואבני שפה חדשות, תאורה ומה לא. אולם, אף שדומה שלכלוך במרחב הציבורי הוא מאפיין של שכונות עוני או של משפחות ממעמד נמוך, הכניסה של יהודים ממעמד בינוני ומעלה הביאה עמה סוגים חדשים של לכלוך. ראשית, פרסומות. כשגרתי בת"א אחד המטרדים שהעיקו עלי היה כמויות הפרסומות שהייתי מקבל לתיבת הדואר מדי יום. זבל לכל דבר ועניין. כשעברתי ליפו, תיבת הדואר שלי ושל שכניי נותרה נקייה מפרסומות. לא אגזים אם אומר שהיה בכך משהו מקל. אולם, מאז לאט לאט החלו להופיע פרסומות גם בתיבות הדואר ביפו. חלקן מגיעות מרשתות שלאחרונה פתחו סניפים במקום חנויות מקומיות – בית מרקחת ומכולת. במקרים אחרים, מוצמדים כרטיסים של שירותי זנות לחלון האוטו. זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה. גם דרך הזבל תל אביב משתלטת על יפו. כעת, יש יוזמה לאיסוף כרטיסים אלה ולהביאם לעירייה כדי שתעשה משהו בנידון. בקרוב אנחנו עשויים להידרש ליוזמה דומה גם ביפו.

זבל מסוג נוסף שכמעט אי אפשר היה להיתקל בו ביפו עד לפני כמה שנים הוא חרא של כלבים. אחת הדיירות הקודמות בדירה הראשונה ששכרנו ביפו הסבירה לנו ש"הם" מפחדים מכלבים. לכן, היא החזיקה כלב בחצר. בטוח מפני גנבים. למרבה ההפתעה, הסתדרנו בלי כלב שמירה. הנרקומן המסכן שגר בשכונה וניסה להיכנס לביתינו פעם אחת היה כה מעורר חמלה שלשסות בו כלב היה מעשה נבלה. אכן, חלק מהתושבים הערבים ביפו לא אוהבים כלבים. שמעתי משכן מוסלמי דתי הסבר על כך שעל פי הקוראן מדובר בחיה טמאה. לא חקרתי את העניין ואין לי מושג קלוש מה יחס האסלאם לכלבים ומה היחס של תושבי יפו הערבים לכלבים באופן כללי. מה שברור הוא שמרביתם לא מחזיקים בכלבים. אולם, יש כמה שכן. ראיתי ילדים ערבים מחזיקים בכלבים. בכל מקרה, חרא של כלבים לא היה מחזה נפוץ על מדרכות יפו עד לאחרונה. כיום, ככל שיותר ויותר יהודים עוברים ליפו מספר הולך וגדל של כלבים נראים ביפו שמשאירים אחריהם כמויות הולכות וגדלות של מוקשים מסריחים. חלקם מנקים אחרי אהוביהם. אבל רבים אחרים לא טורחים לנקות. כל כך לא טורחים לנקות עד שחלק מהתושבים החדשים בבניינים החדשים החליטו לעשות מעשה.


אחד הדימויים של יפו, לפחות בעבר, בעיני אלה שבאים מחוץ ליפו היה של מרחב אקס טריטוריאלי. מרחב שבו לכאורה מבחינת תושבי המקום לגיטימי ומקובל לעבור על החוק באופן יומיומי. יש בכך שמץ של אמת שכן החוק מנקודת מבטם של תושבי יפו הערבים נועד לא להסדיר את חייהם הציבוריים אלא להצדיק את נישולם. התוצאה היא שאנשים מסוימים, שבמקומות אחרים לא מפרים את החוק מעשה של יומיום, לא יחמיצו את ההזדמנות לעשות זאת כשהם ביפו. בעוד שבתל אביב בעלי הכלבים אוספים את מה שיקיריהם על ארבע עושים ברחוב, ביפו חלקם לפחות נוטה לוותר על התענוג.

הזבל האחרון שרק לאחרונה הבנתי שהוא מאפיין בדיוק את שלב הג'נטריפיקציה שעובר על יפו הוא פסולת אסבסט. אסבסט מוזכר בישראל בעיקר בהקשר של נהריה ומפעל האסבסט שפעל בה לפני כמה עשורים ומפגעי הענק שהותיר בה. מה שפחות מוזכר הוא שכחומר גלם זול הוא מאפיין מאד את הבנייה באזורים מוחלשים ועניים. יפו למשל. אף שמדובר בחומר מסוכן, הוא לא מסוכן בכל מצב. ככלל, כל עוד הוא עומד כקיר או כגג הוא לא מזיק. קצת מתפורר פה ושם זה לא נורא. אפשר תמיד לצבוע אותו בצבע עתיר בדבק כדי למנוע התפוררות של הסיבים. אולם, כאשר מפרקים את לוחות האסבסט הם מתפרקים וסיבים רבים מתפזרים באויר וחודרים לאיברי הנשימה ושם הם מהווים חומר מסוכן. לכן, יש תקנות מחמירות של המשרד להגנת הסביבה בכל מה שקשור לעבודה עם אסבסט. לכן, יש קבלנים ספציפיים שעברו הכשרה והם ורק הם אמורים לפקח על עבודות באסבסט. לכן, צריך לגדר שטח שבו מפרקים אסבסט ולהרחיק את הציבור ממנו, לצייד את העובדים בבגדים אטומים ובמסכות נשימה מיוחדות. בשנים האחרונות, בניינים רבים ישנים עתירים באסבסט (לעתים מדובר במאות מטרים רבועים של אסבסט בבניין אחד) עוברים שיפוץ יסודי או אף הריסה ובנייה מחדש. האסבסט מפורק ולא תמיד בצורה תקינה ומסכן את בריאותם של תושבי העיר הנוכחיים לטובת רווחתם של תושבי העיר לעתיד.

לעתים, התקנות של המשרד להגנת הסביבה מכובדות והעבודה נעשית באופן תקין שמגן על תושבי הסביבה. אולם, לעתים כדי לחסוך בכסף המשקיעים שוכרים פועלים שמפרקים את לוחות האסבסט ומפנים אותם בלי שום הגנה על עצמם או על הסביבה. במקרה שהיה לפני כמה שנים בבניין הסמוך לבניין מגוריי, הסביר לי היזם מדוע הפועלים הפלסטינים שהוא הביא מאזור חברון כדי לעשות את העבודה המסוכנת הזו בלי שום אמצעי מגן לא התנגדו לעשות זאת: “ערבים, מה הם מבינים מה זה אסבסט.” בהזדמנות אחרת הוא גם אמר שהוא מתכוון לעבור לגור בעג'מי כראיה לכך שליבו קרוב לסביבה היפואית. למרות מאבק ממושך שבסופו היזם פינה באופן תקין את האסבסט שפורק באופן לא תקין בעליל, המשרד להגנת הסביבה מעל בתפקידו ולא העמיד את היזם לדין בנימוקים מגוחכים. לאחרונה ביקרתי בבניין שעומד למכירה על ידי מינהל מקרקעי ישראל ברחוב יהודה הימית. בניין שהיה בסיס צבאי עד לא מזמן ובו מונחים מאות רבות של מטרים רבועים של לוחות אסבסט.

תהליך הג'נטריפיקציה הביא, אם כן, בין השאר לזיהום אוירה של יפו בסיבי אסבסט. זהו זיהום בלתי נראה שעשוי לחולל מחלה רק בעבור עשרים שנה ויותר. אולם, ברור שהזיהום כאן. יש לו אחראים ויש מי שיכול לעשות משהו כדי למנוע אותו אבל לא תמיד עושה זאת. יפו לא הפכה נקייה יותר. רק אופי הזבל ומקורותיו השתנו.

* המאמר הראשון פורסם לראשונה בכתב העת בלוק, גיליון 6, "הגדה המזרחית", העורכיםאורחים: דליה מרקוביץ' ויוסי יונה, ועורכיםראשיים ומייסדים: כרמלה יעקובי וולק ויפתח אלוני. סתיו 2008. 


מודעות פרסומת

  1. galia

    היי, האם תוכל לתת מראה מקום מדויק של המאמר הראשון שאליו אתה מקשר בלינק בתחילת הטקסט? תודה מראש, גליה

  2. היי יוסי,
    מעניין מאוד לקרוא את הניתוח שלך על זבל ולראות את החיבור לג'נטרפיקציה.

    אם יש בעיות בנוגע לאסבסט, נשמח מאוד לעזור ב"אדם טבע ודין"
    אפשר לפנות בנושא למוקד הירוק שלנו,
    http://www.adamteva.org.il/?CategoryID=505&ArticleID=486&sng=1

  3. פינגבק: התושבים המוחלשים ביפו סובלים גם מהלכלוך וגם מהטיפוח

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: