המלחמה ההיא תמה


הצבת סימן שווה בין שואת היהודים למצב הפליטים רווחת בשיח הישראלי שבא להגן על הפליטים האפריקאים. אולם, היא עיוורת לסבלם של הפליטים, למצוקות נוספות שנגרמות סביבם ואינה רלבנטית לקביעת מדיניות ראויה ומתאימה.

הטיעון הרווח ביותר בפיהם של אלה שעומדים לצד הפליטים בדרום תל אביב (ובערד ובאילת ובכלל) הוא שאחרי השואה אל לנו להתייחס בגזענות לאחרים. ככל שהאלימות נגד הפליטים והאיומים עליהם גוברים, כך השואה ממלאת מקום עז ומרכזי יותר בטיעוניהם. הסתה גזענית, התקפה המונית על אפריקאים, בזיזת חנויות של אפריקאים, שבירת זכוכיות ושריפה של פחי אשפה נראים בעיניהם כליל הבדולח התל אביבי. ככל שהמציאות נעשית נוראית יותר כך הם מנסים להתקרב עוד יותר לשחזור מדויק יותר של העבר. יותר ויותר כוחות יצירתיים מגוייסים לשרטט סימן שווה בין ההווה לעבר.

סימן שווה בין ההווה לעבר. הפגנה בדרום ת"א בקריאה לסלק את "המסתננים" חזרה לארצותיהם אחרי מניפולציה שנועדה להזכיר הפגנות נאציות

סימן שווה בין ההווה לעבר. הפגנה בדרום ת"א בקריאה לסלק את "המסתננים" חזרה לארצותיהם אחרי מניפולציה שנועדה להזכיר הפגנות נאציות

אין זה חדש. גם השלטון הצבאי הישראלי בשטחים הפלסטיניים מזכיר לרבים מאלה שטוענים נגדו את השואה. עזה הנצורה מזה שנים מזכירה להם מחנה ריכוז או גטו. עדיין לא שמעתי שעזה היא מחנה השמדה אבל סביר להניח שגם זה יבוא. חייל ישראלי מכה באכזריות פלסטיני או אף יורה בו נראה בעיניהם קלגס נאצי. כך היה גם בדיונים בשנות ה-60 סביב המחויבות של ישראל לסייע לקורבנות בביאפרה. זוהי תמה קבועה בדיון הציבורי הישראלי בצד השמאלי של המפה. (השואה מככבת גם בשיח הימני ובצורה אחרת אך בה לא אעסוק כאן). מנגד, יש כאלה שמזדעזעים מ"השוואות" אלה ומתקוממים על "זילות השואה”. הם מצביעים על הבדלים בין המקרים. על כך, מגיבים הראשונים בלעג בלתי מוסתר ("עכשיו כבר מותר להשוות") או לחילופין באופן רציני בטענה שגם אם יש הבדלים, זה רק כי אנחנו בתחילת התהליך שסופו ידוע. ישראל והשטחים הפלסטינים הופכות לרפובליקת ווימאר שבין מלחמות העולם. עדיין אין מחנות ריכוז ותאי גזים, אבל זה רק עניין של זמן. וגם על כך יש מי שיטען שמדובר בהכחשת השואה או בזילות השואה. כמו כן, יש כבר מי שמתקומם בשם קדושת קורבנות העבדות על השימוש במונח "עבדות מודרנית" כדי להצביע על מצבם של עובדי הקבלן, מהגרי העבודה הכבולים למעסיקיהם או מועסקים מנוצלים אחרים.

אני לא כאן ולא כאן. קורבנות אינם קדושים בעיניי וסבל איננו קדוש בעיניי ולכן אין מקום לדיבור על זילות שלהם. יתירה מזאת, אני סבור שראוי להשוות כל אירוע היסטורי לאירועים אחרים. צריך להשוות כדי ללמוד מן העבר ולשפר את המצב בהווה. אולם, מה שקורה לעתים קרובות מדי בישראל הוא שמציבים סימן שווה בין אז לעכשיו, בין גרמניה הנאצית לבין ישראל העכשווית. אלא שהשוואה אינה הצבת סימן שווה. השוואה חייבת להצביע על הדומה ועל השונה. הצבת סימן שווה אינה אלא השטחה של המציאות. הן של העבר והן של ההווה. כאשר הדבר נעשה במסגרת שיח חברים מזועזע ומתוסכל, מילא. אבל כאשר זה נעשה כמעשה פוליטי פומבי שנועד לקרוא לכאורה לשינוי פוליטי, הקריאה מזיקה. מדוע היא מזיקה?

ראשית, מכיוון שהצבת סימן שווה שטחי מלמדת שהדוברים אינם רואים את קורבנות ההווה ואת סבלם כפי שהם אלא רק כהעתקה א-היסטורית מנותקת מהקשר של הסבל של אבותיהם ואמהותיהם. המודל האוניברסאלי שלאורו יש למדוד כל גזענות שהיא הוא הגזענות הנאצית. הם עוסקים יותר בחרדות שלהם עצמם ופחות בפוליטיקה העכשווית. זהו ביטוי של מצוקה רגשית עמוקה. מצוקה בלתי נסבלת לנוכח החרדה שהחברה שהם חלק ממנה הופכת בעיניהם להיות כמו גרמניה הנאצית. המאמר של דר' דורית אלדראבידן הוא דוגמא אחת מני רבות לכך: “ועכשיו האיום הקיומי הזה כאן, אצלי בבית… ואני לא יודעת את נפשי מרוב בושה וחרדה… איני יודעת איך לעצור את הפשיזם. איני יודעת איך לחזק את המעטים מבינינו שפועלים ללא לאות נגד הרשע… איני יודעת איך להגן על היקרים לי, איך להבטיח שנכדותי לא ינוגעו בשנאה ובגזענות… אני מבקשת לזעוק – אין חלקי עמכם. ויודעת שזה לא מספיק.” זעקה קורעת לב של חוסר אונים וזעזוע משתק.

שנית, התייחסות כזו לא מסייעת להבין את המציאות העכשווית אלא רק משכפלת שוב ושוב את אותם טיעונים שלא מבהירים את המציאות העכשווית ולא מצביעים על דרך הפעולה הנכונה לשינוי של מציאות ספציפית. הבעיה העיקרית בטיעונים כאלה היא ההתעלמות מן ההקשר.

התוצאה של אזכור זה של השואה בכל הזדמנות אפשרית פועלת לרעתם של המאזכרים כי היא הופכת אותם ללא רלבנטיים. נדמה להם שטיעונים אלה הם רבי כוח, אבל המעיין ממנו הם שואבים את כוחם הוא חולה. במסגרת הויכוח הציבורי הסוער העכשווי סביב האפריקאים שגנבו את הגבול לישראל והושלכו ככלי אין חפץ בו בדרום תל אביב עולים טיעונים רבים מכיוון תושבי דרום תל אביב, נציגיהם ואחרים שבאו מבחוץ כדי להסית לאלימות. חלק מהטיעונים גזעני וחלק אחר ענייני. הדיבור השואתי שמתנסח מול טיעונים אלה מתעלם מהטיעונים הענייניים ומדגיש את הגזעניים. התוצאה היא שדיבור זה הופך להיות לא רלבנטי למצוקות הממשיות והרבות של תושבי השכונות שהיו גם בטרם בוא הפליטים האפריקאים אך החריפו והודגשו אחרי בואם. משמע, הטיעונים העיקריים שקשורים למציאות העכשווית והם רלבנטיים לדיון על מדיניות ראויה ביחס לפליטים וביחס לתושבי שכונות הדרום הם אלה שעולים רק מצידם של תושבי דרום תל אביב ואינם גזעניים. הנאורים בעיני עצמם שמעלים באוב שוב ושוב את השואה פשוט הולכים ונראים בעיני רבים כאלה שלא מדברים לעניין. כאלה ששקועים עד אימה בחרדות מעולם אחר. כדאי לזכור שמקור הכוח של שיח השואה השמאלי הוא באופן אבסורדי הטראומה הלאומית ההיסטורית של היהודים אשר מטופחת על ידי מוסדות המדינה. אותם מוסדות שאחראים באופן ישיר הן למצוקות בדרום תל אביב והן להזנחת האפריקאים.

כדאי לזכור שעד לא מזמן שכונות דרום תל אביב הכילו במשך למעלה מעשור הרבה מאד מהגרי עבודה אפריקאים שעבדו, שלחו את ילדיהם לבתי הספר, הקימו כנסיות בחללי תעשייה ליד התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, בילו, מיסדו קהילות, קיימו תחרויות ספורט ועוד. כולם התרכזו בשכונות דרום תל אביב ולא עוררו נגדם מחאות, הפגנות או פוגרומים. אין בשכונות דרום תל אביב גזענות נגד שחורים יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ. אם כבר, יש פחות כי שם מכירים שחורים חרוצים, הגונים, מוסריים טוב יותר מאשר במקומות אחרים. הבעיה היא בהמוני פליטים מחוסרי כל, רעבים ללחם, שעברו תלאות נוראיות במדינות המוצא שלהם ובנתיב הבריחה שלהם, שמציפים את הרחובות ואוסרים עליהם לעבוד ולהתפרנס.

שיהיה ברור, אני לא מזלזל בזעזוע ובחרדה מפוגרומים המוניים. כבן דור שני לניצולי שואה אני מגיב בדיוק כך. לכן, אני חש אמפטיה עמוקה כלפי אלה שמבוהלים מהאפשרות שישראל תהפוך לחברה נאצית, אבל אני חולק עליהם בנוגע לפעולה המועילה ביחס לחרדה זו. אני מתקומם כאשר הם תובעים מכולם להתגייס ולסלק את החרדה הזו. טיעונים כאלה אינם יכולים להיות בסיס לפוליטיקה ארוכת טווח. אגב, לא צריך להיות בן דור שני לניצולי שואה כדי להזדעזע מפוגרום ולהזדעק להגן על קורבנותיו.

עבד אמריקנימעת לעת עולה בדעתי השאלה, כיצד זה שמכל הזוועות שחולל המין האנושי דווקא השואה הפכה למודל המערבי של הסבל האנושי הנורא מכל? אחרי שקראתי את הספר המאלף "עבד אמריקני, סיפור חייו של פרדריק דאגלס" טרדה אותי השאלה ביתר שאת. כלל וכלל לא מובן מאליו עבורי שלהיוולד לתוך עבדות ולמות בתוכה, דור אחרי דור אחרי דור עבור מיליונים רבים של בני אדם נורא פחות ממחנות ההשמדה הנאצים. כמו כן, השמדתם של עשרות מיליוני ילידים אמריקאים תחת הכיבוש הספרדי לא נראית לי באופן מובן מאליו כסבל פחות מאשר מסע ההשמדה הנאצי. יש הסברים רבים לכך שהבכורה ניתנה לשואה. את חלקם אני מכיר ורבים אחרים כנראה שלא. אולם, לדעתי נקודה אחת מכריעה היא העובדה שהן הרוצחים והן הנרצחים בשואת היהודים היו אירופאים. בסוגייה של קטסטרופות היסטוריות מה שמטריד את האירופאים יותר מכל הוא העובדה שאירופאים עשו זאת לאירופאים בשיא המודרניות. זהו ערעור קשה של הדימוי העצמי האירופאי. במובן זה התפיסה היהודית-ישראלית של השואה כמודל האולטימטיבי לסבל אנושי הוא חלק בלתי נפרד משיח אירופאי פנימי. הגיע הזמן להשתחרר מאושוויץ. אנחנו חיים במזרח התיכון הערבי על גבול אפריקה עם מורכבויות אחרות בעליל.

יהודה אלקנה, שניצל מהשואה כילד והפך להוגה ומלומד בעל שם עולמי, קרא ב-1988 במאמר קצר בהארץ לשכוח את השואה. לשכוח אותה שכן האופן שבו יהודים זוכרים אותה בישראל מזיק. מזיק להם. הוא הביע עמדה חריגה ביותר שנפלה למרבה הצער על אזניים אטומות. באופן אבסורדי, הטקסט של אלקנה הפך לאחד מהטקסטים שמלווים את העליות לרגל הטקסיות של בני ובנות נוער לאושוויץ כדי להטביע בגופם את הזכרון. לפני כעשור פיתחתי את הטענות של אלקנה וביקרתי את שיח השואה הישראלי הן משמאל והן מימין, אף שאני לא בטוח שהוא היה אוהב זאת. כעת, אני מנסה שוב בצורה אחרת.

ולסיום, פוסט שעושה השוואה של ממש בין מציאות היסטורית אחרת למציאות העכשווית ומנתח באופן אמיץ, כן ומעשי את מה שאפשר וכדאי לעשות היום בישראל.

מודעות פרסומת

  1. קראתי ושמרתי במועדפים; תודה, יוסי, באיחור-מה.

  2. יסמין

    פוסט מאוד יפה יוסי.

  3. תודה יריב על הפרגון ועל ההפצה!

  4. פינגבק: אם כבר את משווים לגרמניה הנאצית אל תשכחו את מתנת השמאל להיטלר « הבלוג של יריב מוהר

  5. אגב, הבאת לי השראה פולו-אפ

    אז אם כבר אנשי שמאל ישראלי משווים את התקופה הנוכחית בישראל לגרמניה שלא ישכחו את התרומה המשמעותית שהייתה לראדיקלים בשמאל הגרמני (בהם ייצוג יתר ליהודים) לאקלים הפוליטי שאיפשר את הנאציזם.
    http://yarivmohar.wordpress.com/2012/06/01/%D7%90%D7%9D-%D7%9B%D7%91%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A0%D7%90%D7%A6%D7%99%D7%AA-%D7%90%D7%9C-%D7%AA%D7%A9%D7%9B%D7%97/

  6. פינגבק: אם כבר את משווים לגרמניה הנאצית אל תשכחו את מתנת השמאל להיטלר « הבלוג של יריב מוהר

  7. בדיוק כתבתי על כל הנושא הזה כמה פוסטים שאתה מוזמן לבדוק, חלקם ממש חופפים, אם לחיוב ואם לשלילה נקודות שהעלית.
    אבל הייתי רוצה רק לדבר על הנושא של לדעת למי אתה כותב; מי הקהל שלך.
    אני מוצא שהרבה מהכתיבה של היום נכתבת ללא תיכנון לקהל יעד, או לחילופין בכדי לרצות את אותו קהל היעד. מהבחינה הזאת, השוואה לשואה יכולה להיות שימושית, מול הקהל הנכון ובצורה נכונה. לצורך העניין, אני לא כותב בבלוג שלי, כפי שאדבר אל אנשים בשכונת התקווה, או כפי שאכתוב באיזה עיתון רדוד בתפוצה ארצית (לו הייתי עושה דברים שכאלה).

    שאלת הקהל היא קריטית לנכונות הדימויים שבשיח, והניסיון ליצור אמת אחת אובייקטיבית לכל העולם, לגבי דברים שאפשר לדבר עליהם ודברים שלא, או דברים שכן מקדמים או לא, היא מיותרת. זה הקונטקסט וההבנה של האדם שאתה מדבר איתו, שקובעת את צורת הדיון הנכונה.

    המילים שצעקה מירי רגב או בן ארי אינן הסתה סתם כך. הם יכלו לצעוק את זה עלי בחדר במשך שנים וחוץ ממיגרנה ואולי איזה סטירה, הם לא היו משיגים ממני כלום. ההסתה נובעת מכך שהם צעקו את זה, לאנשים שרצו לשמוע את זה. באותה צורה, השוואה לשואה יכולה להיות פונקציונלית, מול אנשים שיודעים לנתח בצורה שכלתנית ולא מתמכרים לדרמה שבעניין. וחשוב מהכל, זה להבין שהשוואה לשואה, הוא מקרה פרטי של השוואה שיכולה להיות תקפה להרבה מאוד מקרים אחרים (מוזמן לבדוק את "סבון של רציונל" אצלי) וכמובן שמטרת ההשוואה היא לתאר סכנה עתידית, לא מציאות קיימת (אני לא חושב שיש מישהו שימצא את עצמו בתוך שואה ולא יהיה מודע לזה, מלבד אולי השותפים לביצועה).

    • אני כותב לכל מי שטורדת אותו המחשבה כיצד משנים את המציאות העכשווית ומשפרים אותה ועושה או רוצה לעשות משהו לשם כך. אני כותב לאשכנזים בני דור זה או אחר לשואה כמוני אשר סובלים מעול הזכרון החקוק בגוף, ואני כותב למזרחים שקולם מושתק חדשות לבקרים בטיעוני שואה למיניהם כדי לסייע במאבק להכרה ושוויון.

      • לא דיברתי ספציפית עליך, אלא על הטענה הכללית שאי אפשר להעלות את השואה לדיון או שהעלתה פוגעת במטרה. רק אמרתי שזה תלוי בקהל או האדם שאיתו אתה מתדיין.

        אני לא חושב שמזרחים מושתקים בעקבות טיעוני השואה. להיות נכד של מישהו שעבר חווייה מקנה לך איזה זכות מיוחדת על השיחה? דרך אגב ממש באותה מידה גם לחלוטין לא מעניין אותי ולא מקובל עלי כשמזרחים אומרים לי שאני לא יכול להבין את החוייה שלהם בארץ או לא זכאי להביע עליה דעה (למרות שאני מה שנקרא מעורבב). הדבר היחיד שאני מוכן לקבל זה שלחווי החוויה עצמם, יש נקודת מבט אמוציונלית שנוספת לעניין האמפירי והיבש, שאותו אני לא תמיד אוכל לחלוק.

        אבל אתה כנראה מדבר על אנשים אחרים שבאופן יזום משתיקים מזרחים עם טיעוני שואה (או מנסים). אני לא מכיר את זה, אבל אם אתה אומר, אז כנראה שחווית את זה.

      • אישתון, אני כותב כאן כי משום מה אי אפשר להגיב לתגובה שלך. לא יודע למה.

        קולות מזרחים מושתקים בנוגע לדברים רבים באופנים שונים וזה לא תמיד נובע מכוונתו המפורשת של איש מסוים ביחס לאנשים מסוימים. זה מאפיין של השיח היהודי ישראלי. בנוגע לשואה, כל כך הרבה טקסטים בעיתונות נפתחים ב"אני הייתי כאן ושם… אבא שלי ניצול שואה…" כדרך לבסס לגיטימיות וסמכות כאילו רק הם רשאים לדבר על השואה. לחץ על הלינק למאמר בהארץ של דורית אלדר אבידן ותראה דוגמא. לך לויכוח הקצר שניהל יריב בדף הפייסבוק שלו ותראה דוגמא נוספת. אמיר פוקס פותח את התגובה השנייה שלו כך: "אני דור שני לניצולי שואה ואני כנראה מבין אותה לא מעט." שמעתי את זה וקראתי את זה מיליון ואחד פעמים. מוזר לי שאתה לא נתקלת בזה אף פעם ואתה לא יודע על זה. תראה איך נפתח הטקסט שאני מסכים אתו לגמרי של יהודה אלקנה "כילד בן עשר נלקחתי לאושוויץ ועברתי את השואה." ואז פורש את טענתו. זה מובן לגמרי כי יש הבדל תהומי באופן שבו הציבור היהודי-ישראלי יתפוס את טענתו של ניצול שואה שצריך לשכוח את השואה לבין טענתו של מזרחי שיטען דבר כזה.
        מלבד זאת, בפורומים המזרחיים שבהם הייתי תמיד כאשר סוגיית השואה הועלתה בצורה כזו או אחרת השתררה שתיקה כאילו אין להם זכות לדבר על כך. התוצאה היא שלעתים זה יוצא בצורה בוטה או בצורה מצטדקת או בצורה שמשכפלת את השיח האשכנזי.

      • לא יודע איפזה יופיע בסדק התגובות אבל רק כאן אני מצליח להגיב (נראה שהממשק לפחות, לא מפלה בינינו 🙂

        אני מבין מה אתה אומר, אבל אני חושב שהפסילה של השימוש, זהה לשימוש. הן שתיהן פנים של השתקה – אם העדה הזאת על השניה או להפך. לכן אמרתי שאני מקבל איזכור של הקונטקסט האישי של השואה רק מהפן האמוציונלי שאותו לא ניתן לרכוש ללא החוויה עצמה.
        מה שאני אומר זה שהשאיפה לא צריכה להיות שלא תוזכר השואה כנקודת השוואה, אלא שאלו שאינם קורבים גנטית אליה, לא ירגישו בשום צורה מנועים מלהגיב לגביה.

        אבל יכול להיות שהאופי שלי, אולי מקשה עלי לראות מציאות שאולי יותר ברורה לך. לצורך העניין צרם לי גם כשאתה ציינת פה את קונטקסט השואה האישי שלך – אפילו כשהוספת את הסייג המתבקש.

        אני הולך להיות שקוע עד הצוואר השבוע בנושא הזה (אני מעביר את כל לילות השבוע הקרוב ברחובות התחנה המרכזית והשכונות) אז אשתדל לשים תשומת לב גבוהה יותר לקונטקסט הזה שאתה מתאר. אני מודע לזה שהקירבה של דברים לפעמים מעוורת אותנו.

        • מוזר לי שזה צרם לך. האם אתה לא מבחין בהבדל בין מה שאני כתבתי לבין מה שכתב למשל אותו אמיר פוקס: אני דור שני לשואה לכן אני מבין. בדיוק מתוך היותי דור שני לניצולי שואה אני אומר נקודת המבט ששטופה בחרדה שמנותקת מההקשר הנוכחי ותקועה בעבר הרחוק של הפלנטה האחרת מפני הפיכה לנאצים היא הבעייתית. אפשר לבקר אותי על כך שטענתי כוללת אבסורד שכן במובן מסוים אני אומר: אל תקשיבו לאנשים כמוני. אבל לטעון שהאזכור שלי את "ייחוסי" הוא זהה לזה של כל השאר הוא מופרך בעליל. הם אומרים: אני כזה ולכן לי יש זכות יתר לדיבור, ואני אומר בדיוק הפוך: אני כזה ולכן אני מבין שדברים מסוימים חייבים להיוותר במרחב הפרטי הפסיכולוגי המדיטטיבי שלי ולא לצאת מהם לפעולה פוליטית ובכך לתבוע מאחרים לפתור לי ולשכמותי את הבעיות הרגשיות. בנוסף, ברור לי שבעיות אלה לא ייפתרו בדרך פוליטית אלא רק רגשית, אישית או קבוצתית. אם יש לך זמן, אני מזמין אותך לקרוא את המאמר שלי מלפני כעשור שיש לינק אליו לקראת סוף הפוסט. שא ברכה במעשיך.

  8. יוסי, תודה על הפוסט החשוב הזה. אני מנסה להפיץ אותו בכל כוחי כי הוא מגלם מעבר לקייס הספציפי שלל תובנות חדות על כשלים בשיח משמאל בכלל. שמח שמתחיל להתפתח שיח מסוג אחר, שרואה מעבר לזעזוע – שהוא צורת ביטוי של אלימות סימבולית חוסמת שיח, של ביטול עצם הלגיטימיות [המוסרית] של האחר להתבטא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: