על כשלי תזת התחרות


אין מרכזי ממושג התחרות בהצדקת מדיניות חברתית כלכלית עכשווית. המאמר, שפורסם בדפוס ב"קריאת המחאה – לקסיקון פוליטי," מפרט בקצרה ומסביר את כל הביקורות על התפיסה הפוליטית הרווחת כיום של תחרות כפתרון הקסם לכל בעיה כלכלית וחברתית שהיא. כתבי העיתונות הזריזים והאמיצים שתובעים ללא הרף את הגברת התחרות בכל תחום שהוא שוכחים לעתים קרובות מדי שמזה כשלושה עשורים כל ממשלות ישראל עסוקות באובססיביות כזו או אחרת בהגברת התחרות במשק הישראלי, אבל מצבם הכלכלי של מרבית האזרחים והתושבים הולך ומידרדר

להדפסת המאמר

מה עולה בדעתכם כשאתם חושבים על תחרות? ספורט? משחק הוגן ששחקנים מוכשרים משתתפים בו? רעננות, נעורים, אתגר, ניצחון, מצוינות, תשוקה, שאיפה, צמיחה, פיתוח, עתיד טוב? או שמא חופש מכפייה וחירות עשייה? גם אם יש משהו באסוציאציות האלה, אני אטען פה שאף על פי שהתפיסה הפופולרית של תחרות בתרבות העכשווית כרוכה בחופש וחירות, יש בתחרות, ובמיוחד בתחרות הניאו-ליברלית, ממדים מרכזיים שמגבילים, מדכאים ומנשלים את מרבית בני האדם ויוצרים הפרדות ביניהם. התוצאה היא החלשת היכולת לשנות את המציאות החברתית לכיוון הגון ומוסרי שמותאם לבני אדם ולצורכיהם.

competition03

מה עולה בדעתכם כשאתם חושבים על תחרות? ספורט, רעננות, נעורים, אתגר, ניצחון, מצוינות…?

מושג התחרות ממלא תפקיד מרכזי בשיח הפוליטי-כלכלי בישראל כבר שנים רבות. התחרות ככוח מדרבן עומדת ביסודם של הטיעונים המצדיקים את תהליכי ההפרטה שהואצו מאז אמצע שנות השמונים. התחרות, כך נטען, היא התנאי להרחבת חירותו של הצרכן לפעול בעולם. ההיגיון ברור: כאשר מקור אחד מספק סחורה או שירות, הצרכן אינו חופשי לבחור אלא שבוי בידי מונופול. לעומת זאת, הפרטת השירות יוצרת תחרות בין כמה ספקים ומגדילה את מרחב הבחירה של הצרכן. זאת ועוד, על פי התיאוריה הניאו-ליברלית התחרות מאלצת את הספקים להוזיל מחירים, לייעל את השירות ולשפרו. הוזלת המחירים וייעול השירות אמורים לחסוך לצרכן כסף ולפנות לו זמן, ובכך להרחיב את חירותו עוד יותר.

אחת הטענות הרווחות בישראל במסגרת שיח זה מכוונת נגד הסדרי העסקה שמבטיחים ביטחון תעסוקתי לעובדים. על פי היגיון זה, עבודתו של עובד שחרב הפיטורין אינה מונפת באופן קבוע מעל ראשו לא תהיה יעילה. לכן, אחד האמצעים לייעול השירות לצרכן מבוסס על החלפת הסדרי העסקה קבועים בהסדרים זמניים, על החלשת ארגוני עובדים ועל הרחבת מספר העובדים הלא-מאורגנים במשק. אחוז העובדים הלא-מאורגנים בישראל עלה מכ-15% בשנות השמונים ל-66% ב- 2006. 2 על פי התיאוריה, שינויים אלה אִפשרו להרחיב את התחרות בין שכירים על מקומות תעסוקה, ולכן לשפר את איכות עבודתם.

קפיטליזם וחירותהכלכלן מילטון פרידמן, מההוגים המשפיעים ביותר של המהפכה הניאו-ליברלית שהתרחשה בארצות הברית ובבריטניה בשנות השמונים והופצה משם למדינות נוספות, סבר כי התחרות היא אמצעי כללי ומקיף לשחרור וערובה לחופש מכפייה. "הצרכן מוגן מפני כפייה מצד המוכֵר בגלל הימצאותם של מוכרים אחרים שעימם הוא יכול לנהל משא ומתן. המוכר מוגן מפני כפייה מצד הצרכן מפני שישנם צרכנים אחרים שהוא יכול למכור להם. השכיר מוגן מפני כפייה מצד המעביד מפני שישנם מעבידים אחרים היכולים להעסיקו, וכן הלאה. השוק עושה כל זאת באופן לא-אישי וללא סמכות ריכוזית".3 משמע, בלי תחרות אין חופש וחירות, ובלי חופש וחירות אין תחרות. יתרה מזאת, אף שתחרות ניאו-ליברלית בין יזמים היא כלכלית מעיקרה, פרידמן ראה אותה כתנאי הכרחי לחירות פוליטית באופן כללי.4

כדי לממש את החירות הצרכנית, מן ההכרח לאפשר ליזמים המתחרים חירות מלאה להפעיל את מלוא המשאבים המגוונים שעומדים לרשותם. למעט מגבלות שנועדו למנוע היווצרות של מונופול פרטי שיגביל את התחרות, כל מגבלה אחרת שתוטל עליהם תפגע ביכולתם להוציא רעיונות מן הכוח אל הפועל ותקטין את הטוב הכללי שביכולתם לייצר. אבל הממשלה הניאו-ליברלית לא מתייחסת באותה צורה לחירותם של היזמים ולחירותם של הצרכנים. בעוד שדאגה לחירות היזמים, טיפוחה ושמירתה היא מושא ישיר של פעולתה של הממשלה הניאו-ליברלית, קידומה של חירות הצרכנים היא מושא עקיף שלה. חירות הצרכנים צפויה לצמוח באופן ספונטני, אורגני ואנונימי מתוך הרחבת חירותם של היזמים להתחרות ביניהם על צבירת ההון. היזמים הם מתווכי החירות של כל השאר. אם לפני ההפרטה היתה חירותם של האזרחים – או היעדרה – פונקציה ישירה של פעולת הממשלה, אחרי ההפרטה היא פונקציה ישירה של פעולת היזמים. כל הפרטה של שירותים ממשלתיים מפריטה אפוא גם את חירותם של האזרחים, או את שלילתה.

ברוח זו, התשובה של ממשלת ישראל למוחים שתבעו בקיץ 2011 הקלה ביוקר המחיה התבססה בעיקרה על עידוד התחרות. הממשלה, שמתרחקת באופן עקבי מאחריות ישירה לשירותים חברתיים, המשיכה לראות את תפקידה אך ורק בעידוד התחרות בכל תחום ותחום. זו היתה גם עמדתם של רבים מהמוחים. מוחים אלה סברו כי הבעיה לא נעוצה בהיעדר הכוונה וניהול ממשלתי ישיר על בסיס אחריות חברתית רחבה לצרכים הבסיסיים של כלל האזרחים והתושבים וראייה לטווח ארוך, אלא בכך שאין די תחרות במשק הישראלי ושהצרכן הישראלי שבוי בידי מונופולים. לכן התשובה היתה לדעתם במאבק של צרכנים. כך היה במחאת הקוטג', כך היה במחאת "ישראל יקרה לנו", וכך היה גם באינספור יוזמות שחלקן באו לידי ביטוי בחרמות או בהפצה ויראלית של השוואות מחירים של מוצרים מקבילים בישראל ובאירופה או ארצות הברית. ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשרד האוצר ודיקן הפקולטה למינהל עסקים בקריה האקדמית אונו, הוא אחד הדוברים המוערכים ביותר של עמדה זו. לפי זליכה, ההפרטה שמומשה בישראל העבירה את הבעלות על חברות ממשלתיות לידי מקורבים. לפיכך, הפתרון שהסתמן הוא הפרטה שונה מזו שבוצעה עד כה – הפרטה שתוביל לתחרות.

מבחינת זליכה, שיטת ההפרטה של בנק שמבוססת על מכירת גרעין שליטה היא שורש הרע. אחת הבעיות היא שבעלי השליטה יכולים להשתמש בקופת המזומנים של הבנק מיד לאחר רכישתו כדי לחלק לעצמם דיבידנדים שיכסו את ההלוואות שנלקחו לשם הרכישה,5 ובעיקר לחלק הלוואות נדיבות לעסקים אחרים שלהם וכך להשתלט על נתחים גדלים והולכים של המשק הישראלי. התוצאה היא הגברת הריכוזיות והקטנת התחרות. לדעת זליכה, שיטת הפרטה יעילה יותר מבחינת המשק תמנע את היווצרותם של גרעיני שליטה כאלה, ולכן תעודד תחרות. ואכן, בנק ישראל שוקל כיום לשנות את מדיניותו ברוח עמדתו של זליכה.6

ההנחות שהתחרות היא הפתרון האולטימטיבי לבעיות החברתיות ושמשק ריכוזי הוא שורש כל רע משותפות הן לרבים מהמוחים והן לממשלה. בעמודים הבאים אדון בהנחות שעומדות ביסוד האמונה בתחרות כטכנולוגיה משחררת ובהשלכותיה הבעייתיות. אטען שראיית התחרות כדבר מה שמרחיב את חוויית החירות והחופש משקפת תפיסה דיכוטומית וליניארית של חירות ושעבוד, ואנתח את רעיון התחרות כדי להראות שהדימוי חוצה המחנות של תחרות כמנגנון משחרר הוא מוגזם. אמנם אין ספק שבתחרות יש פוטנציאל מדרבן, אבל תחרות בכלל ותחרות ניאו-ליברלית בפרט טומנת בחובה סתירות עמוקות. התחרות מרחיבה את אפשרויות הבחירה, אבל בה בעת היא גם מצמצמת אותן.

brief hitory of neoliberlism

סוג של אלכימיה

לדעת הסוציולוג המרקסיסט דיוויד הרווי, המחשבה הניאו-ליברלית מתיימרת לטעון שהתחרות מתפקדת כטכנולוגיה שממירה את האינסטינקטים האנושיים הנבזיים ביותר – תאוות בצע ותאוות כוח שאינן יודעות שובע – בטוב חברתי.7 מדובר בסוג של אלכימיה, שכן תאוות הבצע של היזמים המתחרים מביאה אותם, כביכול, לעשות כל שביכולתם כדי להשביע את רצון הצרכנים בצורה הטובה ביותר. התוצאה היא שציבור הצרכנים הרחב נהנה משירות יעיל, זול, מהיר, מתקדם, מסביר פנים ותואם את צורכיהם. תהליך ההמרה אמור להתרחש באופן טבעי אם רק לא עומדים בדרכו. על פי התיאוריה הניאו-ליברלית, התחרות הכלכלית היא מתכון גאוני, טבעי ואנונימי לחיים טובים של חירות וחופש, ליעילות ולדמוקרטיה.

אולם, טוען הרווי, אחת התוצאות של תהליכי ההפרטה שנועדו לייצר תחרות היא הגדלת האי-שוויון. לפני הפרטת השירותים הציבוריים כולם היו זכאים לשירותים מתוקף אזרחותם, אשר גם חייבה אותם במסים למימון השירותים האזרחיים. ההפרטה הפכה שירותים לא-סחירים לסחירים, שכן השירותים המופרטים ניתנים עתה רק תמורת תשלום ישיר, קרי רק למי שמסוגלים לשלם תמורתם. לפיכך, במקרים רבים התוצאה היא התהוות של פער גדל והולך בין השירותים הבסיסיים, המצטמצמים והולכים, שהמדינה עדיין מספקת לכלל האזרחים, ובין השירותים הפרטיים, המתרחבים והולכים, שמסופקים רק לצרכנים שיכולים לשלם. כתוצאה מכך, עם כל הפרטה פוחתת המשמעות של היות אזרח ומתעצמת המשמעות של היות צרכן. אמנם גם לפני ההפרטה סבלו קבוצות של אזרחים מאי-שוויון על רקע אתני, דתי, לאומי ומגדרי, כלומר ההפרטה לא חוללה את האי-שוויון אלא רק העצימה אותו. יתרה מזאת, מחקר של קרן המטבע הבינלאומית מגלה כי אי-שוויון בהכנסות משפיע על התהוות של משבר כלכלי, קרי על ירידה בצמיחה או אף על צמיחה שלילית.8 במילים אחרות, מדיניות שמביאה לעלייה באי-שוויון פוגעת בצמיחה בטווח הארוך. רפורמות ניאו-ליברליות שמגדילות אי-שוויון מעבירות הון מהרוב למיעוט זעיר תוך כדי הורדת קצב הגידול של העושר הכללי.

הנתונים המספריים תומכים בניתוח המושגי. הפצת הניאו-ליברליזם בעולם מאז שנות השמונים הביאה לעלייה משמעותית באי-שוויון בין מדינות ובתוך מדינות.9 אחת ההשלכות של השילוב בין הפרטה להתגברות האי-שוויון היא ירידה במוביליות החברתית. ככל שפוחתת יכולתו של אדם להשתמש במשאבי המדינה והוא נאלץ לסמוך יותר ויותר רק על משאביו הפרטיים או המשפחתיים, כך קטנה יכולתו להעפיל למעמד גבוה מזה שאליו נולד. במובן זה, החירות האנושית של אזרחים רבים במדינות שעברו רפורמות ניאו-ליברליות הולכת ומצטמצמת. זאת ועוד, לפני הרפורמות הניאו-ליברליות סופקו רבים מצורכי הקיום הבסיסיים לכל האזרחים, ואילו אחריהן אלה שמצויים בתחתית סולם ההכנסות מתקשים להשיג מוצרים ושירותים בסיסיים, שבלעדיהם קשה לאדם לחוות את עצמו כבן חורין. חופש הבחירה שלהם מתמצה לא פעם בבחירה בין צורך חיוני אחד למשנהו ולא בין ספקים של מוצרים ושירותים.

אולם, גם אם התחרות פותחת מגוון של אפשרויות בפני צרכנים, אין בכך כדי לממש את הבטחות התיאוריה הניאו-ליברלית. לשם כך הכרחי שהצרכנים יבחרו במודע באפשרות המועילה והיעילה מכולן. אם הצרכנים יבחרו מבלי משים, בחוסר עניין, מתוך בורות או בלבול, באופן אקראי או שגוי, מנגנון הברירה הטבעית שהתיאוריה הניאו-ליברלית טוענת לקיומו לא יפעל כראוי ולא יקנה יתרון עקבי ליזמים הנכונים. במקרה כזה יזמים גרועים שמייצרים מוצרים מיותרים ומספקים שירותים לקויים עשויים לזכות ביתרון על פני היזמים שמועילים לחברה. המחקרים שערכו דניאל כהנמן ועמוס טברסקי ובגינם זכה כהנמן ב-2002 בפרס נובל מלמדים שהנחת הצרכן הרציונלי היא מופרכת. מחקריהם הראו שתהליכי קבלת ההחלטות בתנאי אי-ודאות – התנאים שבהם נתון צרכן שמתלבט בין אפשרויות שהידע שלו עליהן מוגבל – כוללים הטיות וכללי אצבע. אם כך, הבחירה הצרכנית היא לעיתים קרובות לא רציונלית ולא עקבית, אקראית ולא מבוססת. כדי לעמוד בדרישות תיאוריית הבחירה הרציונלית שמגולמת בתיאוריה הניאו-ליברלית, על הצרכן לאסוף מידע רב ואמין, לערוך חישובים והשוואות ואגב כך להפוך למומחה. אם יש צרכן כזה, הוא נדיר. למעשה, עריכת תחקירים צרכניים כאלה תהיה שימוש בלתי רציונלי בעליל במעט הזמן הפנוי שעומד לרשותו של הצרכן; לצרכן אין ברירה אלא להשתמש בקיצורי דרך חלקיים ומוטים. משמע, בדיוק כאשר התנאים הניאו-ליברליים מרחיבים למעננו את אפשרויות הבחירה, גבולות הבחירה המושכלת שלנו מודגשים.

יתרה מזאת, בחירה בתנאי אי-ודאות כרוכה בעומס רגשי, בפחד מכישלון, באשמה ובחרדה.10 הבחירה החופשית מלווה תמיד בוויתור. היכולות הכלכליות המוגבלות (של ה-99%) מביאות לכך שבכל פעם שהצרכן קונה משהו, הוא גם מוותר על כל שאר המוצרים החלופיים שהוא הותיר מאחור. החירות לצרוך היא גם ההכרח לוותר על הרבה יותר. ויתור כפוי זה מדגיש ומנכיח את גבולות החירות לבחור בכל מעשה של צריכה. ההשלכות של מצב דיאלקטי זה על השחרור האנושי אינן חד-משמעיות. הבחירה היא חירות וכפייה גם יחד, בעת ובעונה אחת. לכן, בחירה לא נכונה של צרכן בעל אמצעים מוגבלים עלולה להביא תוצאות הרות אסון.

מכיוון שההטיות בתהליך קבלת ההחלטות הצרכניות מבוססות על דימויים, לקמפיינים פרסומיים יש חלק חשוב בעיצובן. קמפיינים אלה קשורים באופן הדוק בתחרות. מונופול ממשלתי אינו זקוק לפרסום. ספקי שירותים ומוצרים פונים לפרסום רק כאשר מתקיימת תחרות על קהל הלקוחות. התוצאה היא שההוצאה על שיווק ופרסום עולה בהתמדה כבר כמה עשרות שנים,11 והוצאה זו מושתת על הצרכנים עצמם. לא זו בלבד, אלא שבאופן אבסורדי השיווק תופס לאחרונה חלק גדל והולך מההוצאה הכוללת של חברות, בעוד שהמחקר, הייצור והפיתוח נדחקים לשוליים.12

The Tyranny of Choice

יותר ויותר גברים ונשים בעולם המתועש מבקשים בעשורים האחרונים את הנחייתם ועצתם של מורים רוחניים, מאמנים אישיים ותוכניות ייעוץ טלוויזיוניות ורדיופוניות ונועצים בספרי עזרה עצמית כדי להבין את עצמם טוב יותר ולדעת מה באמת חשוב להם בחיים

תיאוריית הבחירה הרציונלית אינה משקפת את המציאות גם במובן זה שהיא מניחה שבחירותיו של הצרכן הן ביטוי אורגני לאינטרס שלו. מתברר שידיעת האינטרס העצמי אינה עניין של מה בכך. יותר ויותר גברים ונשים בעולם המתועש מבקשים בעשורים האחרונים את הנחייתם ועצתם של מורים רוחניים, מאמנים אישיים ותוכניות ייעוץ טלוויזיוניות ורדיופוניות ונועצים בספרי עזרה עצמית כדי להבין את עצמם טוב יותר ולדעת מה באמת חשוב להם בחיים. רנאטה סלצ'ל טוענת שפריחה זו מלמדת למעשה ש"אנו מעוניינים שיסירו מעלינו את עול הבחירה”.13 מתברר שהחירות לבחור היא עול כבד מנשוא. אפילו כאשר אנשים מבקשים להשתחרר מעול הבחירה בשם אידיאולוגיית הפשטות והטבע הם נזקקים לעצת מומחים, בדרך כלל בתשלום. ניקולס רוז טען שלמרבה האירוניה, במשטר הליברלי המתקדם האזרחים מוכרחים להיות חופשיים לבחור.14 הם חייבים לאמן את עצמם להיות צרכנים שקולים ולהתמודד בתבונה עם הקשיים שעול הבחירה מציב בפניהם. במסגרת פוליטית שבה הממשל מצמצם את אחריותו לפחות ופחות היבטים בחיי האזרחים, אלה נאלצים לקבל יותר ויותר החלטות בעצמם וליטול על עצמם עוד ועוד אחריות לבריאותם, לחינוך ילדיהם, לאיכות מזונם ועוד. במילים אחרות, החירות הניאו-ליברלית אינה כוללת את האפשרות שלא לבחור. יחד עם זאת, אף על פי שהפרט חייב לקחת אחריות על יותר ויותר תחומים, לעתים הוא אינו יכול לעשות זאת, ולא רק בגלל אי-יכולתו להיות מומחה בכל תחום ותחום, אלא מכיוון שיש צורך בהכרעות חברתיות בקנה מידה של אוכלוסייה רחבה ולא של הפרט. למשל, להתרחבות של שירותים פרטיים ברפואה, בחינוך וכו' יש השלכות מרחיקות לכת על השירותים הציבוריים המקבילים. מי שממשיך להשתמש בשירותים הציבוריים עומד חסר אונים נוכח השינויים שחלים בהם מחוץ לטווח שליטתו.

בעיה נוספת בתפיסת התחרות הניאו-ליברלית היא שמושאה העיקרי הוא הון, והכוח הרגשי העיקרי שמניע את המשתתפים בתחרות הוא חמדנות ותאוות בצע. מכאן שהפיכת התחרות לפתרון הניאו-ליברלי האולטימטיבי לבעיות חברתיות מקנה לחמדנות ערך חיובי וקריטי בחברה. זליכה, שספרו עוסק בסוגיות כלכליות וחוקיות, מגבה את דבריו בהערות ערכיות שמפנות למקורות יהודיים. אולם החמדנות במסורת היהודית, כמו גם במסורות דתיות ולא-דתיות אחרות, נחשבת לנטייה בזויה שראוי לדכאה ולהגבילה.15 החמדנות האינדיבידואלית אינה פושה רק בקרב יזמים בעלי הון אלא גם בקרב מחוסרי ההון, באופן אחר ומתסכל. רק במסגרת תרבותית שבה ההערכה לחמדנות רווחת יכולה חמדנותם של בעלי ההון להיתפס כראויה. חמדנות זו יחד עם אי-שוויון מעמיק והסתלקות המדינה מאחריותה לתנאי חיים בסיסיים שולחת עוד ועוד אזרחים שאינם מצליחים למלא את מחסורם להיאבק אלה באלה על כל משאב זמין. מציאות זו של תחרות הכול בכול מייצרת יותר אויבוּת ויריבוּת ופחות שותפוּת, יותר פחד ותוקפנות ופחות סולידריות. סוכני הגלובליזציה הניאו-ליברלית מתארים אותה לעיתים קרובות כמחלישה את הגבולות בין מדינות, וכמקדמת פתיחות, חופש וחירות. ואולם ראיות רבות מצביעות דווקא על הופעתם המחודשת של גבולות ישנים, כמו גם על צמיחתם של גבולות חדשים; גבולות פיזיים ומנטליים, מוחשיים וסימבוליים, שמיועדים להגן על בעלי זכויות היתר במציאות שמאופיינת באי-שוויון גובר והולך.

זאת ועוד, זניחתה של מדיניות התעסוקה המלאה שהיתה נהוגה במערב בעשרים השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה יצרה אבטלה קבועה שהגבירה את התחרות בין עובדים על מקומות תעסוקה. המדיניות הניאו-ליברלית שיושמה בישראל משנות השמונים ואילך החלישה עוד יותר את ההגנות על עובדים כדי להבטיח למעסיקים "גמישות תעסוקתית" ולהוזיל את עלויות ההעסקה. זאת בניגוד לדנמרק, למשל, שבה יושמה מדיניות הדואגת לביטחון תעסוקתי ברמת החברה ולגמישות תעסוקתית ברמת הארגון.16 התחרות בין עובדים בישראל השיגה בעיקר ירידה בשכר העבודה ופגיעה בתנאי ההעסקה, הגדילה את רווחי המעסיקים ולעיתים גם הורידה את המחיר לצרכן באופן זמני.17 אלא שההבחנה בין העובדים שצריך להחליש לצרכנים שצריך לשרת היא בעייתית, שכן העובדים הם צרכנים מחוץ לשעות העבודה ולהפך. המדיניות הניאו-ליברלית פוגעת אפוא בעובדים-הצרכנים הממשיים בשם חירותו של הצרכן הדמיוני וההפרדה הדמיונית בין עובדים לצרכנים. עליית יוקר המחיה אינה נגזרת רק מהמחירים הגבוהים, אלא גם מהשכר הנמוך ומכך שהשירותים הממשלתיים שממומנים על ידי מסים הולכים ומצטמצמים בעקבות הקלות מס לחברות ולעשירים ביותר. לכן, בשונה ממאבק של עובדים מאוגדים הפועלים גם ככוח צרכני, מאבק של צרכנים אינדיבידואלים לוקה בחסר, שלא לומר מסיט את המאבק מן העיקר.

לסיכום, מושגי החירות והחופש מנוסחים כמטרות-העל של המדיניות הניאו-ליברלית וכהצדקה לאימוץ התחרות כאמצעי שלה. אולם למרות הפוטנציאל המדרבן שבתחרות, הניתוח של התיאוריה ושל הפרקטיקה הניאו-ליברליים והשלכותיהם בפועל כפי שהוצע למעלה מלמדים עד כמה החירות הניאו-ליברלית היא מוגבלת ומגבילה. אף על פי כן, התחרות ממשיכה לתפקד כמושג בעל איכויות כמעט מיסטיות שאמור לספק פתרון-על לכל החוליים החברתיים. גם בתקופה שבה מתחוללים מאבקים רבים סביב שורה ארוכה של סוגיות חברתיות, דומה שרעיון התחרות כבסיס לכלכלה וחברה בריאה, הגונה וצומחת עדיין נמצא בלב הקונצנזוס. מרגרט תאצ'ר, שהנהיגה את המדינה הראשונה שנקטה רפורמות ניאו-ליברליות, מצוטטת באומרה שמטרת הרפורמות הניאו-ליברליות שהנהיגה היתה לשנות את הנשמה.18הכלכלה היתה רק אמצעי. דומה שהנשמה אכן שונתה. האם נוכל להתעורר מהכישוף ולעבור מהאדרת התחרות להעדפת שיתוף הפעולה?

——————————————————–

1 תודה למיכל גבעוני, לעוזי לבנה, לאריאל הנדל ולאיציק ספורטא על הערותיהם שסייעו לי לשפר את המאמר.

2 יצחק ספורטא, "על שוק העבודה שקרס ותיקונו, השקעה וחיזוק ארגוני העובדים". בתוך שלמה סבירסקי ודני פילק (עורכים), ישראל והמשבר העולמי: אפשר גם אחרת(תל אביב, מרכז אדוה, 2009), עמ' 15.

3 מילטון פרידמן, קפיטליזם וחירות (ירושלים: מרכז שלם, 2002), עמ' 16-15.

4 שם, 22-9.

5 לוי מורב, “לקנות בנק גדול בהקפה ולא לשלם פרוטה”. ארץ אחרת12 (2002). http://acheret.co.il

6 סיון איזסקו ונועם בר, "סדר פיננסי חדש: הבנקים יעברו לידי המשקיעים בבורסה”. TheMarker, 19.4.2012, עמ' 1, 4-5 (2012).

7 David Harvey, A Brief History of Neoliberalism (Oxford: Oxford University press, 2005), p. 20. And also on youtube

8 Michael Kumhof and Romain Rancière, Inequality, Leverage and Crises. IMF Working Paper 10/268. (2010). http://www.imf.org

9 David Held and Ayse Kaya, Global Inequality: Patterns and Explanations (Cambridge and Malden: Polity Press, 2007).

10 Renata Salecl, The Tyranny of Choice (London: Profile Books, 2010), p. 7.

11 נעמי קליין, בלי לוגו (תל אביב: בבל, 2002), עמ' 31.

12 כך למשל בתעשיית התרופות האמריקנית, התחום הרווחי ביותר בארצות הברית. התוצאה היא שההוצאה על קניית תרופות עולה בהתמדה, אך לא בגלל שיפור יעילותן של התרופות או בטיחותן. Richard A. Deyo and Donald A. Patrick. Hope or Hype‬: ‪The Obsession with Medical Advances and the High Cost of False Promises (New York: AMACOM, 2005), pp. 69-70.

13 סלצ'ל (ר' הערה 10 לעיל), עמ' 3.

14 Nikolas Rose, “Expertise and the Government of Conduct”. Studies in Law, Politics and Society 14 (1994), pp. 359-397.

15 שמות כ, י"ג – "לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ."

16 התוכנית מאפשרת מרחב פעולה רב למעסיקים, אולם מבטיחה קיום בכבוד ואפשרויות רחבות של הכשרה מקצועית למי שמאבד את מקום עבודתו. אובדן מקום עבודה בדנמרק אין משמעו הידרדרות לעוני אלא התחלה של דרך חדשה. ספורטא (ר' הערה 2 לעיל), עמ' 16.

17 ראו לעיל את סוגיית הפרסום והשיווק, הערה 12. התהליך הטבעי שמתרחש בשוק חופשי אינו שימור התחרות אלא השתלטות של גורמים מעטים על השוק דרך מיזוגים ורכישות. כדי למנוע זאת ולהבטיח את המצב התחרותי הממשלה חייבת להתערב ללא הרף. זאת בשונה מהטענות התיאורטיות הניאו-ליברליות בדבר טבעיותה של התחרות והמלאכותיות שבממשלה מתערבת. כך למשל בתעשיית ייצור הזרעים לגידול מזון כמו גם בתעשיית הבשר האמריקאית. ראו ג'ונתן ספרן פויר, לאכול בעלי חיים(תל אביב: כנרת זמורה ביתן דביר, 2010), עמ' 169; Sophia Murphy,Concentrated Market Power and Agricultural Trade(Berlin: Heinrich Boll Foundation, 2006) pp. 10-11. מחיר מאמיר הוא רק אחת ההשלכות השליליות של התהוות מונופולים פרטיים.

18 דיוויד הרווי (ר' הערה 7 לעיל), עמ' 23.

protest_3

לרכישת הספר בהנחה

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: