ויפסנא בישראל – רטוריקת האובייקטיביות


בעיתון הארץ מתפרסמים מעת לעת מאמרים מרתקים ומעוררי מחשבה והשראה של חוקרים בתחומי הרוח והחברה שמיועדים לקהל הרחב. אבל כאשר היסטוריון שהוא מתרגל ויפסנא כותב על ויפסנא המאמר נראה כמו דרשה של מורה לויפסנא בקורס ויפסנא יותר מאשר מאמר מלומד של היסטוריון לקהל הרחב

בדיוק לפני עשור, באוקטובר 2003, שנתיים אחרי שסיימתי מחקר למ.א. בהיסטוריה של האנתרופולוגיה הישראלית, התחלתי במסגרת לימודי דוקטורט מחקר אנתרופולוגי על ישראלים שמתרגלים בודהא-דהמה (דרכו של הבודהא) בישראל. דרכו של הבודהא עניינה אותי מכמה סיבות. בין השאר משום שמצד אחד היא כוללת ערעור יסודי של מרכיבים רבים שלכאורה הם מובנים מאליהם בתפיסת המציאות היומיומית, ובו בזמן מתוך אותו עקרון מערער היא מפיקה עמדה מוסרית מוצקה מחד ודינאמית מאידך, ברורה מחד ומגוונת מאידך. לא זו בלבד אלא שהיא גם מועילה מאד בהתנהלות היומיומית עם עצמי ועם אחרים. מתוך שלל המדיטציות הבודהיסטיות, מדיטציית ויפסנא שבתה את ליבי במיוחד שכן היא פשוטה במידה שאין למעלה ממנה מחד, אך גם חושפת מורכבויות והתפתלויות רבות מאידך, ובמובן זה היא גאונית בעיניי. אולם, כתלמיד של תיאוריות ביקורתיות התעניינתי לא בפוטנציאל הפילוסופי של התורה, וגם לא בהיבטים הביולוגיים-פסיכולוגיים שלה, אלא באופנים שבהם תורה זו מתממשת בהקשר תרבותי ופוליטי קונקרטי. לכן, בחרתי לערוך מחקר אנתרופולוגי.

אחד הממצאים הסטטיסטיים שהמחקר שלי חשף הוא שמרבית הישראלים נתקלו לראשונה בבודהא-דהמה בישראל ולא במהלך הטיול-שאחרי-הצבא. רק סביר להניח שאחוז זה הולך וגדל. משמע, דרכו של הבודהא, שהייתה בעבר זרה לחלוטין לתרבות הישראלית, הפכה לחלק ממנה בעשרים השנים האחרונות. אולם, עיקר מחקרי לא היה סטטיסטי, אלא מן הסוג האנתרופולוגי של תצפית משתתפת. ניסיתי להבין מהן המשמעויות המיוצרות במסגרת הפרקטיקות שמאפיינות את שלושת הארגונים הגדולים ביותר בישראל שמהווים מסגרות של תרגול מדיטציות אופייניות לבודהא-דהמה? מהו הדבר החשוב ביותר למתרגלים ולמתרגלות? וכיצד דבר זה פועל? ובסופו של דבר, כיצד אדם הופך בישראל למתרגל/ת בודהא-דהמה?

לאחר מחקר פיילוט שנמשך מספר חודשים ביליתי שנה ושלושה חודשים אינטנסיביות למדי בקרב מתרגלים ומתרגלות של בודהא-דהמה. מודל החקירה עבורי היה של אנתרופולוג שיוצא מחיי היומיום שלו ונוסע מעבר לים כדי לחיות מבוקר ועד בוקר, יום אחר יום, חודש אחר חודש, במשך תקופה ארוכה בקרב הקהילה אותה הוא חוקר ולשקוע בתוכה. לא נסעתי לשום מקום רחוק, אבל התנתקתי במידה רבה מסביבתי החברתית כדי לשקוע בסביבה חברתית אחרת.

על רקע זה, כאשר קראתי לפני חודש את המאמר של ההיסטוריון, המרצה הבכיר, ומתרגל הויפסנא יובל נח הררי לזכרו של מורה הויפסנא ס.נ. גואנקה שעמותת הויפסנא הגדולה ביותר בארץ הוקמה על פי דרכו והנחייתו חשתי חוסר נוחות. כאנתרופולוג חקרתי את התרבות, את השיח, את הסמלים, את הרעיונות ואת הפרקטיקות של מתרגלי בודהא-דהמה בישראל, וכשקראתי את המאמר של הררי עלתה בי התחושה שאני קורא ביומן השדה שלי. המאמר של הררי מבטא את השיח המוכר לי היטב של מתרגלי ויפסנא לפי גואנקה. שמעתי כמותו אינספור פעמים בעת המחקר.

טענתו המרכזית של הררי היא שכדאי שחוקרי תודעה ומוח במוסדות אקדמיים ישתמשו במדיטציית הויפסנא בעצמם במסגרת מחקריהם ככלי לחקירה ישירה של תודעה אנושית ולא יסתפקו במחקר מתווך של תודעתם של אחרים. לדבריו, הוא כתב זאת מתוך ניסיון אישי – "כזוהי למשל טכניקת המדיטציה שלימד גואנקה, שזה כמה שנים אני עושה בה שימוש במחקרי, ולכן אני יכול לדבר עליה מניסיון.” אבל, הררי איננו חוקר מוח או תודעה. הוא היסטוריון. איך בדיוק המחקר ההיסטורי שלו ניזון מויפסנא ואיך הניסיון שלו רלבנטי לחוקרי מוח ותודעה? הלא התודעה שלו אינה מושא המחקר שלו. אין הסבר לכך במאמר. זו דוגמא, אחת מני רבות, לכך שהמאמר של הררי מהווה למעשה שעתוק נאיבי של השיח של גואנקה ותלמידיו. שיח שמשמש במסגרת קורס ויפסנא אינטנסיבי מאד תורגם על ידי הררי בלי הצלחה לפובליציסטיקה מלומדת לכאורה על מדעי המוח.

אבל, זה כסף קטן. מה שגרם לשערותיי לסמור ממש הוא ראשית הקביעות של הררי בנוגע לעבודה האנתרופולוגית. על השאר אכתוב (אולי) בפעם הבאה.

Mead

מרגרט מיד חוקרת בסמואה. אובייקטיבית?

הררי מהלל את הגישה האנתרופולוגית כמדעית ואובייקטיבית וככזו היא משמשת דוגמא לויפסנא המדעית והאובייקטיבית. אולם, הררי לא מעודכן בנוגע להתפתחויות שחלו במאה השנים האחרונות באנתרופולוגיה. לדבריו, על האנתרופולוגית “ללמוד איך להתבונן בתרבות סמואה בצורה שיטתית ואובייקטיבית, מבלי לכפות את הדעות הקדומות שלה על מה שהיא רואה. זה מה שלומדים בחוג לאנתרופולוגיה.” דומה שהררי מרפרר למרגרט מיד ולמחקרה הידוע על הפעילות המינית של נערות בסמואה שהתפרסם לפני 85 שנים. המחקר של מיד, כמו כל מחקר אנתרופולוגי אחר, עורר בהמשך הדרך ביקורת שספגה בעצמה ביקורת. ביקורת שהתבססה על הטענה שמיד לא הבינה את הנערות אותן היא ריאיינה. אין בכך לומר בהכרח שמסקנותיה היו שגויות, אלא רק שאובייקטיביות במובן של אמת נטולת פניות הן לא היו. הן לא ביטאו פרשנות של המציאות הסמואית שאותה כל גבר וכל אישה בכל זמן ומקום היו מחזיקים בה. למעשה, תובנה יסודית שרווחת באנתרופולוגיה מזה כמה עשורים היא שכל תמונת מציאות יכולה להיות בסיס לייצור של מספר פרשנויות, שלאנתרופולוגים אין עמדת מתבונן פריבילגית במובן שממנה רואים הכל וטוב יותר. אין זה אומר שהכל הולך, שכל פרשנות היא אפשרית או סבירה, אולם זה אומר שתמיד אין רק פרשנות נכונה אחת. אנתרופולוג שיאמר היום שהוא יכול להתבונן במציאות באופן אובייקטיבי ושהוא יכול ללמד אחרים לעשות זאת יגרום להרמת יותר מגבה אחת. כאשר היסטוריון אומר זאת על אנתרופולוגים זה תמוה באותה מידה. האם להיסטוריונים יש יכולת התבוננות אובייקטיבית? כך הררי רואה את עבודתו? אולם, כאשר מבינים שמדובר במתרגל ויפסנא לפי גואנקה שאומר זאת כדי לייצר לעצמו עמדת מתבונן פריבילגית שיודעת הכל, הדברים נעשים ברורים יותר.

נקודת המבט של האנתרופולוגים, כמו של בני אדם אחרים, היא תמיד מוטה וחלקית והם יכולים לשאוף רק לשכנע את קוראיהם, ולא להוכיח באופן אובייקטיבי ולא מוטה את מסקנותיהם. במובן זה, תהום פעורה בין היומרה של גואנקה, הררי ושאר תלמידי ותלמידות גואנקה לכך שהם מחזיקים בידע אמיתי, אובייקטיבי ומוחלט, ובטכניקת התבוננות אוניברסאלית, אובייקטיבית, מוחלטת, אמיתית שמבטיחה אושר ושחרור, לבין הצניעות האנתרופולוגית שמנסה, ולא יותר, להבין אחרים. תהום. לא פחות. אם אנתרופולוגיה נמצאת כבר כמה עשורים מעבר לתפיסות מודרניות פשטניות וליניאריות, הרי שגואנקה וממשיכיו נותרו בעמדה שרואה במדע הפוזיטיביסטי של תחילת המאה ה-20 כפסגת ההישגים האנושיים. למעשה, כאשר גואנקה החל לתרגל ויפסנא היה זה בשנות ה-50 של המאה ה-20, לאחר קריסת המוסר המודרני, אבל באחת מתקופות השיא של הטכנולוגיה המודרנית, של שיטות הניהול והייצור המודרניות, ושל התפוצה חסרת התקדים של האידיאולוגיה הלאומית המודרנית ולכן כאשר הוא בא למכור את מרכולתו למערב, הוא סבר שהדרך הנכונה תהיה לכרוך את הויפסנא בעטיפה מודרנית. כאיש עסקים מעולה, הוא ככל הנראה צדק. הוא נקט באסטרטגיית מכירות מתאימה לזמנו שסייעה לו להקים אימפריה של למעלה ממאה וחמישים מרכזי מדיטציה שפועלים בכל רחבי העולם בדיוק מעורר השתאות ובנאמנות מרשימה לפי ההנחיות שלו. נאמנות כה גדולה שעד היום בכל המרכזים הללו מספר עצום של בני אדם מתרגלים מדיטציה לפי אותן הקלטות שלו שנעשו אי שם לפני כמה עשורים. הקלטות קול של הנחיות מדיטציה והקלטות וידיאו של דרשות (שיחות דהמה) שלו. המתרגלים הותיקים מכירים כה טוב את הטקסטים עד שהם יכולים לדקלם אותם ולעתים אף פורצים בצחוק בטרם גואנקה מתבדח. מזכיר את סצינת סרטי הפולחן.

מושב המורה ומערכת ההגברה

מושב המורה באולם המדיטציה של העמותה לויפאסנה לפי גואנקה ולצידו מערכת ההגברה, הטלויזיות והרמקולים שמשמשים להשמעת הנחיותיו המוקלטות של גואנקה ודרשותיו המצולמות כשהם מכוסים בבדים לבנים.

התצפית האנתרופולוגית מטבעה, כמו כל מחקר, שואפת להיות שיטתית, אבל האם יש לכך משמעות ברורה? שיטת המחקר האנתרופולוגית מכונה באופן כללי "תצפית משתתפת”. משמע, האנתרופולוג משתתף בחייהם של האנשים אותם הוא חוקר ובו בזמן גם צופה בהם. הוא נטמע ביניהם, ובו בזמן מתבונן בהם. אולם, מעבר לכותרת כללית זו, אין שום דבר שיטתי בשיטת מחקר זו. שיטת המחקר הספציפי נתפרת בכל מקרה ומקרה לפי מידות הדיאלוג הספציפי שמתפתח בין האנתרופולוג לנחקרים ותנאי הסביבה של שדה המחקר המסוים. אמנם, השאיפה היא שהמחקר יהיה ממצה, אבל אף פעם אי אפשר להיות בטוחים שזה אכן כך. כשהאנתרופולוג מבחין שההתרחשויות, הדיאלוגים, התהליכים… שהוא צופה בהם דומים לכאלה שהוא כבר צפה בהם, ושהדברים מתחילים לחזור על עצמם, זה סימן שהמחקר מיצה את עצמו ואפשר לעזוב את השדה ולשוב לשולחן הכתיבה. אבל גם זה לא יכול להיות אף פעם וודאי ובטח לא אובייקטיבי במובן של חסר פניות והטיות.

הררי מגדיר את התודעה, בהתאם לדבריו של גואנקה, כרצף החוויות שאדם חווה. כמו כן, הוא קובע ש"התודעה איננה המוח או חלק מסוים מהמוח”. מטבען, החוויות הן סובייקטיביות. ובכל זאת, טכניקת המדיטציה של גואנקה מאפשרת התבוננות אובייקטיבית בהן. כך הררי בהמשך ישיר לגואנקה. כל המדיטציות שאותן תרגלתי במהלך מחקר השדה, לפניו ואחריו, לפי גואנקה ולפי מורים אחרים, עוסקות בהתבוננות בתהליכים פנימיים. עצם ההתבוננות בדבר מה, פנימי או חיצוני, מעמיד דבר זה בעמדה של מושא התבוננות, קרי כאובייקט. אולם, אין בכך לומר שהתבוננות זו הפכה בו ברגע גם לאובייקטיבית במובן של חפה מהטיות, פניות, או עכבות ומאפשרת לראות את האמת כולה ורק אותה. למעשה, אין כל קשר בין הפיכת דבר מה למושא להתבוננות לבין הפיכת ההתבוננות לאובייקטיבית.

אמנם, מתוך ניסיון אישי אני יכול להעיד שהתרגול יצר אצלי את התחושה שיש לי יכולת טובה יותר לבחון דברים בצורה פחות טעונה רגשית ופחות מוטה, אבל מה זו אם לא תחושה סובייקטיבית? ואילו תחושות סובייקטיביות חדשות התעוררו בי כתוצאה מחוויות וניסיונות אלה אשר מטים בצורות חדשות ועדיין בלתי מוכרות לי את תפיסתי? מי האובייקטיבי שיתקע כף לידי שסיגלתי יכולת התבוננות אובייקטיביות? יתירה מזאת, אני יכול להעיד שלא רק שהתוצאה של התרגול הייתה שינוי ביחסים שלי עם אחרים ושינוי ביכולות שלי, אלא ששינויים אלה הובחנו גם על ידי אנשים אחרים שלא ידעו על תרגילי התודעה שאני עושה. אבל, האם זה אומר שהשינוי הוא אובייקטיבי? לא ולא. אפשר גם אפשר שאותם אנשים שהם בני ובנות התרבות שלי מוטים באותו אופן תרבותי כמוני, וההערכות שלהם דומות לשלי. כולנו לא אובייקטיביים. בקיצור, הטענה ליכולת התבוננות אובייקטיבית היא בעייתית ואין לה בסיס מוצק להישען עליו. לא אנתרופולוגיה ולא ניסיון אישי. מצדו של היסטוריון בעשור השני של המאה ה-21 הייתי מצפה לעמדה יותר ספקנית, אבל המאמר, כפי הנראה, נכתב על ידי מתרגל ויפסנא לפי גואנקה יותר מאשר על ידי היסטוריון. גם אסף פדרמן הפריך את היומרה המדעית של הררי ושל גואנקה לאובייקטיביות.

יחד עם זאת, מצאתי במהלך מחקר השדה קשר מעניין בין תרגול הויפסנא לבין הפרקטיקה האנתרופולוגית. בשתיהן המתרגל או האנתרופולוג נדרש להתבוננות שהיא בו בזמן משתתפת אבל גם לא מתערבת. אמנם, בתרגול הויפסנא על המתרגל להתבונן רק על התרחשות פנימית ובמחקר אנתרופולוגי על החוקר להתבונן בהתרחשות חיצונית, אך גם התבוננות בהתרחשויות פנימיות יכולה להועיל להבנת המציאות התרבותית שהיא מושא המחקר של אנתרופולוגים. אולם, בשני המקרים המתבונן מהווה חלק מההתרחשות ואינו פועל כזבוב על הקיר, ובשני המקרים המתבונן אמור לא לנסות לשנות את המציאות אלא להיוותר בהתמדה בעמדת המתבונן שמתעד, במקרה של האנתרופולוג, ומסמן ומרפה במקרה של המודט. יש כמובן הרבה הבדלים בין שני סוגי ההתבוננות. בעוד שהמודט אמור לשאוף שלא להיוותר בשום התרחשות שהיא אלא לעבור מרגע לרגע להתרחשות אחרת ו"לשים לב למה שקורה בדיוק עכשיו" ברמה של שברירי זמן הקטנים ביותר האפשריים, כדאי שהאנתרופולוג יזכור מה קרה אתמול ובחודש שעבר וידע לקשור בין התרחשויות בצורה פוריה שתוליד תובנות תרבותיות לגבי הקבוצה אותה הוא חוקר. כך או כך, בעת שהייתי בשדה המחקר תרגול הויפסנא ופרקטיקת המחקר השתלבו מבחינתי בצורה מאד אלגנטית ומועילה עד כדי כך שכשמתרגלים מוטרדים שאלו אותי האם אני שם בשבילי או בשביל המחקר, עניתי תמיד גם וגם. עבורי היחסים בין השניים לא היו סותרים אלא מועילים ופוריים.

אולם, המרחק בין הנקודות המשיקות הללו בין אנתרופולוגיה לתרגול ויפסנא או אף בין תפיסת העצמי בבודהיזם לבין תפיסת העצמי האנתרופולוגית, כפי שהאנתרופולוג תומס צ'ורדש ניסח אותה בסוף ספרו "העצמי המקודש" שבו הוא חקר טקסי ריפוי של קתולים כריזמטים בארה"ב, לבין היומרה של הררי לאובייקטיביות וההיתלות שלו בפרקטיקה האנתרופולוגית רב מהמרחק בין מזרח למערב.

ותודה ללירון שני שפנה אלי ועודד אותי לכתוב את הרשימה שלמעלה ואולי רשימה נוספת.

מודעות פרסומת

  1. שחיינית באוקינוס

    זכיתי והקשבתי שוב לשיחה שהבאת כאן: השיחה באו"ם שהבאת כל כך מדגישה את העובדה שאין ולא הייתה למר גואנקה כוונה לגנות כל שיטה או דת אחרת, לא מצאתי בשיחה שביב דוגמטיות או עליונות על האחר. ולגבי ה"אמפריה" של מרכזים לא מדובר כלל באימפריה אלא בעמותות עמותות כל אחד בארצו המתקיימות כל אחת לגופה, באחריות מלאה לכספיה, ואך ורק מתרומות של אנשים שמדטו ובחרו לתת לאחרים הזדמנות, אין "שנור", לא מר גואנקה ז"ל ולא שום מורים אחר מתפרנסים מלימוד הדהמה (אין דאנא למורה, אך ורק להוצאות התפעול של הקורס), ואם תשאל לעניות דעתי – הסיבה היחידה שזה עבד – היא ההליכה בדרך זו מאפשרת שיתוף פעולה מרשים שכזה – ההתבוננות של כל אחד מהעושים במלאכה פנימה – מאפשרת הרמוניה וגם התמודדות עם מה שאינו הרמוני (מבלי לסתור את העובדה שגם בהליכה בדרכים אחרות ניתן להגיע הרחק).

  2. שחיינית באוקינוס

    הערה: חיפשתי את הדוקטורט שלך לקריאה ברשת, אך לא מצאתיו, כך שאולי אני שוגה – אני מתבססת רק על הכתבה הזו כי לא מצאתי מידע אחר …
    אני מתרגלת ויפאסנה במסורתו של סאיג'י או-בקין כפי שלימד ס.נ. גואנקה. אני לא מסכימה עם הרעיון של שימוש בויפאסנה ככלי מדעי באקדמיה, ובכל השיחות ששמעתי ובכל הקורסים שתרגלתי מעולם לא הבנתי את הנאמר כמו שהוצג ע"י דר' הררי באופן חיובי ולא על ידך כ"רטוריקה של אובייקטיביות" – להבנתי הדבר הפוך – מר גואנקה נותן דוגמאות רבות להבדל בין מדע שמביא את האני לגבול ידע עמוק אך מסויים מאד, לבין חקירה פרטית של ה"אני" שיכולה להביא לסוג אחר של תובנות, והוא מדגיש אפילו את ההבדל בין השניים ואת הפער בין אמת מדעית לבין האמת האישית החוויתית (למשל בסיפור "שחיולוגיה" http://www.dharma-n.com/swimlogy.pdf ובדוגמאות רבות נוספות).

    נראה לי שבדיוק בשחיה הזו – שחית קצת לאיבוד – יש אפשרות שבשעה שהיית עסוק ב"שחיולוגיה" בלמידה החיצונית של הנושא ובצורה אנתרופולוגית /"מדעית", לא בהכרח הצלחת לקלוט באופן מעמיק מהי ויפאסנה, במובנה המלא, וגם לא מי הם המתרגלים והמתרגלות (כיון שהם כה רבים ובאים מתחומים כה שונים ולא בטוחה שאכן חיית בתוכם/תוכינו – כמי שמתרגלת שנים רבות מאד וזכתה להפגש במתרגלים ומתרגלות רבים מאד, איני יכולה לומר ש"חייתי בתוכם". זאת, בשל הפיזור הרב – יש הבאים יותר לאתר, ויש המתרגלים יותר בבית, יש צעירים וקשישים, יש שעשו קורסים בודדים שהשפיעו השפעה מכרעת על חייהם ויש שעשו קורסים רבים, ואינם בטוחים האם הם במקום הנכון, כה מגוונים ורבים, כפניה של המציאות, ואפילו כל אחד ואחת, כיחיד או יחידה פנים רבות לו או לה (וראה רק לגביך אתה את מגוון הפנים והפרדוקסים שבו אתה עצמך מציג את עצמך בקטע "עלי" בבלוגך).

    אתה מדבר על גואנקה ותלמידיו ותלמידותיו הטוענים שבם מחזיקים אמת מוחלטת ואני מחייכת… כמה הכללות הרמטיות במשפט אחד, נאמרות על קבוצה כל כך מגוונת של אנשים, ועל אדם כה רחב יריעה והבנה ( גואנקה היה מאד קרובל/ ומעריך את/ ומוערך על ידי מורים רבים מאד מזרמים שונים מאד) גואנקה ג'י מזכיר לא אחת שהשיטה הספציפית הזו אינה מתאימה כלל לכל אחד, הוא אומר שהיו וישנן דרכים רבות לגשת לאמת, הוא בסה"כ טוען שבעומק של הרבה מהדרכים לאמת שוררים אותם קוים מנחים משהו כמו: "סור מרע, עשה טוב, טהר את מיינדך (=בקש שלום ורדפנו, ראשית בתוכך)"

    מראות עיני הלא מדעיות (למרות שאני מדענית, בהכשרתי) – הגם שהרגשתי שהבנתי את התהליך מיד בקורס הראשון ולמרות שתרגלתי יום יום אני עדיין מוסיפה ומגלה נדבכים על נדבכים שלה, שהולכים ומתקלפים, ומגלים וחושפים עוד ממה שאפילו הוא לא קצה הקרחון של אותה אמת. אני מתרגלת יחסית "לייט", אבל אם הייתי כותבת עליה משהוא אחרי שנה ורבע של תרגול, אני חושבת שהייתי מתבוננת עליו היום (אחרי שנים רבות) גם בהרבה חיוך ומבוכה… וגם באהבה, כי הדרך הזו, בהחלט, ויותר מכל, בעיני, מלמדת לאהוב ללא תנאי.
    אני מניחה שגם אנשי המדע שואפים לאהוב, לקבל, לרצות להטיב עם עצמם ועם כל האחרים,
    אבל לעיתים קרובות, כמו אנשים אחרים – חסרים את הכלים.
    מי יתן וכל אחד בדרכו יימצא את הכלים לו המתאימים להטבה כזו.

  3. מיכל

    דהרמה, לא "דהמה"

    • התעתיק מסנסקריט הוא דהרמה. התעתיק מפאלי הוא דהמה. מכיוון שמרבית העוסקים בבודהא-דהמה בישראל עוסקים בויפסנא (וזה התעתיק שבו אני חושב נכון להשתמש ולא בויפסאנה או בויפאסאנה או משהו אחר) ומכיוון שויפסנא היא פרקטיקה שמבוססת בטקסט הקנוני הפאלי, הרי שמתאים יותר להתייחס לבודהא-דהמה בישראל ולא לבודהא-דהרמה, אלא אם עוסקים בבודהיזם טיבטי למשל. מכיוון שעד שכתבתי את עבודת המחקר שלי איש לא טרח לקבוע כללי תעתיק מפאלי לעברית, התכנסנו לפני כמה וכמה שנים שלושה (שני מתרגמים מפאלי לעברית – קרן ארבל ויובל אידו טל, ואני) והגדרנו כללים שנראו לנו בשעתו הטובים ביותר. הם מנוסחים בנספח בדוקטורט שלי וגם אסף פדרמן התייחס אליהם בעבר. כאן אפשר לקרוא אותם ולראות דוגמאות רבות – http://kerenarbel.com/wp-content/uploads/2010/07/transliteration.pdf

  4. תלמיד של גואנקה

    הטעות של הררי הייתה להתייחס לתוצאות הויפאסנה כרכישה של אינפורמציה מסוג *כלשהו*. טכניקת הויפאסנה היא דרך של טרנספורמציה עצמית. מה שמכונה 'תובנה' או bhavana אינו מסקנה מתצפיות, בין אם שיטתיות או לא שיטתיות, אלא תוצאת תהליך של שינוי פסיכולוגי שהמודט עובר. הררי שבוי בתפישה קרטזיאנית בנוגע לשאלת הגוף והנפש ומנקודת מבט זו, כתב את המאמר ההוא. במציאות, שום שאלה בנוגע לאוניברסליות של מסקנות תחום מחקר מסוים, לא עולה מהויפאסנה מכיוון שהיא לא באמת תחום מחקר כזה.

    מעבר לכך וללא קשר, בכך שאתה מקבל בנוגע לטענות האנתרופולוגיה ש"אין זה אומר שהכל הולך, שכל פרשנות היא אפשרית או סבירה", אתה בעצם מודה שמסקנות האנתרופולוגיה הן אובייקטיביות. ברגע שתקפות של טענה אנתרופולוגית מסוימת נתונה לדיון ע"י כל מי שמבין אותה, היא אובייקטיבית בדיוק כמו טענה במדעים מדויקים. ההבדל הוא שבאנתרופולוגיה או בהיסטוריה אין יומרה לבצע (בטווח המיידי או בכלל) רדוקציה של הידע לידע פיזיקלי, ואילו במדעים מדויקים ישנה יומרה כזו. תחומים כמו היסטוריה ואנתרופולוגיה משיגים את מטרתם גם אם מתקיימים ברגע נתון כמה גרסאות או נרטיבים בנוגע לנושא ספציפי. בכל מקרה, השרבוב של גואנקה ותלמידיו לדיון מהסוג הזה הוא מלאכותי ולא במקומו, לדעתי.

    • שלום תלמיד אלמוני, אודה ולא אבוש: אני לא מבין את הלוגיקה שלך. לטענתך, מכיוון שלא כל פרשנות היא תקפה ויש תמיד לפחות מספר פרשנויות תקפות, משמע מסקנות האנתרופולוגיה הן אובייקטיביות. אבל אילו מסקנות? הרי כאמור תמיד יש כמה מסקנות אפשריות? אז איזו מהן היא אובייקטיבית ואיזו לא?
      הנה, התגובה שלך היא ראיה לכך שהמחקר שלי לא היה ממצה.

      • תלמיד של גואנקה

        הלוגיקה שלי היא כזאת: השאלה מה טעים יותר, מיץ מנגו או מיץ גויאבות, היא שאלה סובייקטיבית כי לכל סובייקט וסובייקט יש תשובה אחרת לשאלה ואין לנו פרקטיקה משותפת שתכריע מי מביניהם צודק. לעומת זאת, הטענה "טמפרטורת הרתיחה של מים היא 100 מעלות צלזיוס" היא טענה אובייקטיבית כי כל מי שמבין אותה מבין השלכות תצפיתיות בעולם שלאורן הטענה תחשב אמיתית והשלכות תצפיתיות אחרות שלאורן היא תחשב שקרית. יש לנו פרקטיקה משותפת להכריע האם זו טענה אמיתית או שקרית.

        פעולות של בני אדם מוסברות ע"י הרצונות שלהם, האמונות שלהם, היכולות שלהם, והתנאים הפיזיים בהם הם מצויים. שני היסטוריונים, נניח, שעוסקים בשאלה היסטורית מסוימת, יכולים כל אחד להסביר את התנהגותה של קבוצת אנשים מסוימת באמצעות ייחוסים שונים של רצונות, אמונות ותנאים פיזיים שהניעו את התנהגות חברי הקבוצה. הם גם יכולים לבקר זה את הסברו של השני, ע"י הצבעה על עובדות מסוימות בשטח שלא מתיישבות עם ההסבר של ההיסטוריון השני. יש להם פרקטיקה משותפת להכריע האם הסבר היסטורי מסוים הוא מוצלח או לא מוצלח. במובן הזה תחום המחקר שלהם הוא אובייקטיבי. בנוסף, כל אחד מהם יכול להתרשם שההבנה הנוכחית שלו את בני האדם הנחקרים היא חלקית בלבד או לא קיימת, וזאת בגלל המרחק התרבותי בינו ובינם. הוא גם יכול להתרשם שלא מובן לו מדוע ההיסטוריון השני מסביר את התנהגות בני האדם הללו באופן בו הוא מסביר אותה, זאת אולי לאור המרחק התרבותי בינו ובין ההיסטוריון השני.

        אם אני מבין אותך נכון, הטענה שמסקנות תחום מחקר מהסוג הזה הן סובייקטיביות, פירושה שיכולים להיות שני החוקרים כאלו שמסיבה מהותית כלשהי, לא יוכלו לעולם להגיע להסכמה בנוגע לשאלת המחקר ולא משנה עד כמה יחליפו דעות זה עם זה. זו נשמעת לי טענה שצריכה הסבר.

        כמובן שמבחינה מעשית ברור שבתחומים כאלה ישנם הסברים שתמיד יישארו חלקיים ופתוחים לפרשנות בגלל חוסר בידע, כמו למשל התשובה לשאלה מדוע נפלה האימפריה העותמנית. ברור גם שניתן לתת כמה הסברים שלא סותרים זה את זה בנוגע לאותה שאלה – למשל להסביר התנהגות של קבוצת אנשים ע"י פירוט התהליכים הפיזיקליים שמאחורי ההתנהגות (למשל פעילות נוירונלית כתגובה לתהליכי הסביבה) לצד הסבר פסיכולוגי של אותה התנהגות בדיוק ("קבוצת האנשים הללו רצו כך וכך,האמינו שיצליחו להשיג את מטרתם בדרך הזו והזו, וכו'… "). אני לא רואה בכך סובייקטיביות של תחומי המחקר הללו, אלא עובדות טריוויאליות.

        • שלום תלמיד,
          אנסה להסביר בקיצור מהי אנתרופולוגיה.
          מושא המחקר של אנתרופולוגיה הוא תרבות. התפיסה האנתרופולוגית של תרבות אינה כוללת רק ספרות, תיאטרון, שירה, פילוסופיה… אלא כוללת את כל האופנים בהם אנשים מייצרים משמעויות באופנים סימבוליים, בין אם באופן שבו הם זזים, מדברים, מתייחסים אחד לשני, לעברם, לעתידם, להווה, לבעלי חיים ולכל דבר אחר. לכן, אנתרופולוגיה לא מתעסקת במדידת טמפרטורת המים אלא אם כבר בעובדה שאנשים מייחסים בכלל חשיבות לטמפרטורת המים המדויקת, למדידה שלה באופן ספציפי, ולמדידה של דברים בכלל. בהקשרים שונים, בתקופות שונות, במקומות שונים יכולות להיות משמעויות שונות למדידה ואנתרופולוגים שונים יכולים להגיע למסקנות שונות ביחס למשמעויות של פרקטיקת המדידה. למשל, במחקר של קבוצות אנושיות שונות שעוסקות באותה פרקטיקה אפשר להגיע למסקנות שונות בנוגע למשמעות של הפרקטיקה עבורם. או לחילופין, אנתרופולוגים שונים יעניקו משקל שונה להיבטים שונים של התרבות אותה הם חוקרים ועשויים להגיע לכן להבנה עם דגשים שונים של פרקטיקת המדידה.
          בהקשר של מדיטציה למשל, על קצה המזלג, אפשר לראות בה פרקטיקה שנועדה לשינוי פנימי עצמי של המתרגלים אבל גם כפרקטיקה שנועדה לסמן הבדלים בין המתרגלים לבין אחרים שלא מתרגלים מדיטציה. לדעתי, בשתי הפרשנויות יש ממש אף שהן שונות בעליל. לדעתי, הן משתלבות זו בזו בצורות שונות בתלות בזמן, במקום, בהתרחשות. אני יכול לחשוב על אנשים רבים שלא יסכימו אתי על כך ויראו בה רק פרקטיקה לסימון הבדלים חברתיים ואחרים שיראו בה רק פרקטיקה לשינוי עצמי ואולי אף לתיקון עולם. אין לי שום דרך להוכיח באופן חד משמעי, אלא רק לנסות לשכנע בתוקף פרשנותי.
          מקווה שעכשיו קצת ברור יותר מהי אנתרופולוגיה, מה מושא מחקרה, ומה המשמעות של הבדלים בפרשנויות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: